בפעם הקודמת פתחנו את הנושא של דיני עיקר וטפל. כלומר, שני מאכלים או יותר, שאחד מהם הוא העיקרי, והשני נועד בשביל המאכל העיקרי.
הדין הוא – כשם שנטפל באכילה, כך גם נטפל בברכה ראשונה ובברכה אחרונה למאכל העיקרי, ובברכה שמברכים על המאכל העיקרי פוטרים גם את המאכל הטפל.
למדנו שיש שלושה סוגים של עיקר וטפל, והיום נדבר על הסוג השני:
מאכל שבא להוסיף טעם למאכל אחר:
כגון רוטב שבא להטעים את המאכל (קטשופ לצ’יפס, חריין לדג), שברכת העיקר פוטרת את הטפל.
לכן, מי שאוכלת מצייה (קרקר) עם ממרח – יש לברך על הקרקר, שהוא העיקר, ולפטור את הממרח שהוא טפל לקרקר.
וכן מברכים על שניצל עוף או דג “שהכול נהיה בדברו”, מכיוון שברור שהשניצל הוא המאכל העיקרי, ופירורי הלחם הם לא חלק מהרכיב של המאכל, אלא באו להוסיף ולשפר את הטעם, ולכן הם טפלים.
ברור גם שמברכים על משקה ‘אייס וניל’ עם עוגיות וכדומה “שהכול נהיה בדברו”, מכיוון שהדבר העיקרי כאן הוא המשקה, והעוגיות – אף שהן חשובות מאוד ומוסיפות טעם – נועדו לשפר את הטעם, אך לא להיות חלק מהדבר שמרכיב את המשקה.
כך בכל שני מאכלים הנאכלים יחד, בין בתערובת ובין ביחד. אם ברור לנו מי המאכל העיקרי ומי בא לשרת אותו, אזי ברור לנו מי העיקר ומי הטפל.
בפעם הבאה נסיים ונדון בסוג השלישי של עיקר וטפל – תערובות של כמה מאכלים עיקריים, שאין האחד בא לשרת את חברו.
