אני רעבה.
נשמע משפט פתיח לסיפור עצוב מתקופות קשות בהיסטוריה היהודית.
אבל לא. התכוונתי דווקא לאישה היהודיה המתקדמת של שנות האלפיים. גם אותה תוקף הרעב בסתם ערב, בשעות הצהריים או בשעת בוקר מאוחרת למרות שסיימה לאכול ארוחת בוקר זה מכבר.
אם נדע לזהות את מקור הרעב – הרי שפתרנו מחצית מן הבעיה. (אני מדברת כמו מאמנת תזונה? יצא לי בטעות, תאמינו לי).
הרעב הראשון והאנושי – זהו אכן רעב אמיתי. כזה המבקש ארוחה טובה עם סלט גדול וירוק. אולי אפילו ארוחה מבושלת תצילנה האוזניים. פשוט רעב של אישה מסכנה שלא אכלה כבר חמש שעות או ניזונה כל היום מקפה.
אחריו יש הרעב הרגשי. לגמרי. במקום לבכות – הולכים לאכול. במקום לצרוח על מי שמגיע לו צרחות – בורחים לעוגה. במקום לשבת כמו בן אדם עם אשת מקצוע ולשוח לה את נפשנו – יושבים ומשוחחים עם הפרה של השוקולד.
יש גם רעב של שעמום. את עומדת וסביבך יהום הסער. לא יודעת מאיפה להתחיל ומה לעשות ראשון. לסדר? לנקות? כלים? כביסות? גיהוץ? את פשוט נתקפת שעמום עז והולכת לאכול משהו. (זה לא פותר את הבעיות הנ”ל, אגב).
ומה עם רעב של עייפות? במקום ליפול למיטה – נופלים לתוך הארון העליון ומחפשים משהו מתוק, שאפשר יהיה להמשיך בעבודה. וככה עובדים ונוגסים, מתעייפים ומכרסמים.
אז למי שרוצה, אני פותחת סדנה ייחודית – ‘תולדות הרעב’ – שבה תלמדי לזהות מה הגוף שלך באמת מבקש לאכול (ספוילר: שקשוקה), למה הוא מתחנן ואין שומע (למגנום), מתי להקשיב לו ומתי להתעלם (תמיד ואף פעם), ומהו האוכל שבאמת ייתן לנו כוח לכל היום (מרק עגבניות של סבתא עליה השלום שכדי להצליח להכין אותו צריך להוציא אותה מן הקבר).
מספר המקומות מוגבל וכן מספר המלפפונים של הכיבוד. אז לא לאחר!
