"כל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו"

"למדים אנו כי האדם בעצמו קובע באיזו אמת מידה ידונו אותו בשמים. יש ושני בני אדם עושים אותו מעשה ודינם שונה זה מזה, כי האחד מעביר על מידותיו ומתייחס בסלחנות וותרנות למי שעשה לו רע, ולכן בהנהגת מידה כנגד מידה דנים את מעשיו הרעים בסלחנות ומתחשבים בנסיבות המקלות, ולמעשיו הטובים נותנים ערך רב יותר, כפי הקשיים שעמד בהם. ואילו השני שלא היה ותרן, דנים אותו יותר בחומרא ודורשים ממנו מעשים מושלמים" ('שפתי חיים' לגה"צ הרב חיים פרידלנדר)

בת העשר נתבקשה לסדר את החדר שלה. היא עשתה זאת, אבל הותירה זוג גרביים מתגוללים מתחת למיטה, כמה ספרים על שולחן הכתיבה ורצפה זרועה בפירורים.

בן השתיים עשרה יצא לקניות, פגש חברים וכדור וחזר כעבור שעה. שעה!!! ואני כאן באמצע ארוחת ערב, ממתינה נואשות לחלב ולגבינה, בשעה שהוא בועט נמרצות בכדור. 

השויגער החליטה שבסוף לא נוכל להגיע לסוכות. היא מזמינה את הבת שלה, שעדיין קצת חלושה מהלידה. ברור. הבת שלה קצת חלושה, ואני, הכלה, תמיד חזקה ומסתדרת. מבחינתה אני מרגישה מצוין תמיד. האם זו גם הסיבה שהיא אף פעם לא טורחת לברר מה שלומי?

בעלי שוב השאיר את חשבונות הבנק והטלפון על השולחן בסלון, והשכנה ממשיכה להתערב בכל מה שלא נוגע אליה. 

ביום רגיל אני מתקצפת על כל אלה עד שורשי מטפחתי ומטיחה את כעסי בעוצמה רבה לבלתי הותיר אחרי אי הבנות בנוגע למה שאני רוצה. אבל עכשיו?

עכשיו אני רוצה שלא ידקדקו איתי. שימחלו לי, שיבינו אותי, שידעו שלא התכוונתי, שרציתי מאוד ושפשוט התבלבלתי המון פעמים.

אך האם אני, בתוכי, מאמינה בכך? האם אני מאמינה שניתן להחליק ולוותר, שאפשר לקבל מעשים גם אם הם לא מושלמים, ושניתן למחול ולהבין קשיים או שגגות? 

האם אני גם מאמינה שייתכן שהשויגער לא התכוונה, שהילדה עשתה ככל יכולתה, שקורה שילד מאבד או שוכח וששכנה לפעמים נולדת עם נטיות שקשה לה להתגבר עליהם?

להעביר על המידות אין פירושו שאינני נפגעת לנצח, שאינני כועסת אף פעם, שאני מוכנה שישאירו חדרים הפוכים ולא אכפת לי אם קונים לי חמאה כשביקשתי גבינה.

להעביר על המידות פירושו רק לבזוק ענווה על אישיותי ולתת מקום גם לאחרים, כך שיוכלו לעבור לידינו. להבין שיש לאחרים קשיים, כישלונות, נטיות שקשה לשנות ואפילו שכחה או טעות. 

כן, נכון, האני שלי גדול ורוצה ומצפה ואסור לפגוע בו. אבל האם הוא לא יכול להצטופף מעט, כך שיכיל גם אחר, קטן, טועה, מתבלבל ולא ממש יודע?

בימים הללו, על הדרך בין ריצה לעבודה ומיון כבסים, סיר רותח ושאלה קצת טיפשית של ילד, בודקים בשמים מה הכלים שהכנתי בעצמי לעצמי. ההיו אלה כלי הסלחנות וההבנה? כף הזכות והוויתור? כי אז ישתמשו גם באלה עמדי, ביום המשפט הגדול. 

אין כאן עונש או שכר, רק תוצאה מתבקשת מאוד.

שהרי בכלי המידה שלי, ימדדו לי.