פרשתנו מתארת את סדר החנייה במדבר – כל שבט על מחנהו ועל דגלו, וכולם “מנגד סביב לאוהל מועד יחנו”.
רש”י מסביר את המילה “מנגד” כמתארת מרחק של כאלפיים מיל, ומוסיף: “משה ואהרן ובניו והלויים חונים בסמוך לו”.
תכליתו של המשכן היא ארון ברית ה’ – התורה השוכנת בקודש הקודשים.
כחלק מן השמירה על אותה קדושה, אנחנו מצווים לשמור מרחק, לא להתקרב וכמובן לא לגעת.
אותו מרחק מוליד בנפשנו תנועה של יראה מן הקודש ושל כבוד אליו.
ובכל זאת בני לוי שוכנים קרוב קרוב, שוהים הם בדבקות האלוקית, בני בית הם עם השכינה, והזכייה הזו מעלה תמיהה – חז”ל שואלים,
מפני מה ניתנה תורה במדבר דווקא? ועונים: שאילו ניתנה בארץ, היה השבט שבתחומו היא ניתנה טוען “אני קודם בה”,
לפיכך ניתנה במדבר שהכול שווין בו. ובכן, הכול שווים בו או שבט לוי שווה יותר?
בעל ה’שפת אמת’ מביא את הפסוק בישעיהו: “שלום שלום לרחוק ולקרוב” ומבאר: יש שזוכין אל השלמות על ידי קירוב, ויש שזוכין אל השלמות על ידי ריחוק.
שמעתן? הקרבה והריחוק הם מצבים בנפש, הם עיתות מתחלפות, הם סוגי תקשורת, הם אפקט במערכות יחסים, ואין ביניהן טוב או רע.
צריך גם וגם ונדרשת התאמה, הלימה. יש סוגי נשמות, סוגי תקופות, סוגי שבטים שהקרבה מתאימה להם, ויש סוגי נשמות, תקופות ושבטים שדווקא הריחוק מתאים להם.
אלו ואלו מביאים אל השלמות, ואיזהו חכם? המכיר את מקומו.
חג השבועות הוא חגם של גברים 😊. כשאנחנו נפנה את השולחן ונחליף טיטול לתינוקת,
הם יצאו אל הלילה הלבן (תרתי משמע 😊) ארוזים בעוגת גבינה וקצפת, וישקעו בעולם רוחני מואר,
והתורה? הם יהיו קרובים אליה כל כך… ואנחנו רחוקות כל כך…
אבל אולי כשצובט קצת בלב ואת מרגישה מחוץ לחגיגה, תזכירי לעצמך שהריחוק ממנה, מן התורה, הוא המאפשר גם לקרבה להתקיים.
וכמילותיו של בעל ה’שפת אמת’: “שלום שלום לרחוק ולקרוב ולא עוד,
אלא שמקודם קדם לרחוק… ומשתי המדרגות נעשה השלום והשרה הקדוש ברוך הוא השכינה ביניהם”.
