“טו בשבט הגיע חג לאילנות”, שרים הילדים, ואני שואל – ככה מתלבשים בחג? כל האילנות מוכי שלכת, עירומים מעלים, מרכינים ראש מחמת הרוח והקור, לא נראים חגיגיים. אמנם פירות ההדר עומדים עדיין בהדרם אף שרוב הפרי נקטף מהם, אבל עם כל האהבה לפירות הללו, לא בהם נשתבחה ארץ ישראל, כי אם בשבעת המינים, והללו מיותמים מכל פרי. השקדייה אכן פורחת כדברי השיר, והיא היחידה שמגיעה לט”ו בשבט בלבוש הולם, אבל הפרחים שעליה מעידים שהיא חפה משקדים. חג לאילנות ואין פירות – חייבים הסבר!
בוודאי שמתן לב לכך שכל חגי חכמים נקבעו בסתיו ובחורף, ואילו כל חגי התורה שבכתב מתרחשים באביב ובקיץ. לא במקרה. התורה שבכתב חוגגת את המציאות השלמה, את המימוש, ולכן היא מתרחשת בשעה שהכול יוצא לאור. בפסח חוגגים את היציאה לחירות, ומבחינה חקלאית מתרחש קציר השעורים (הרי יצאנו לחירות פיזית משעבוד מצרים ועדיין לא קיבלנו תורה, ולכן חוגגים בשעת הקציר של מאכל הבהמה). בשבועות אנחנו כבר יוצאים אל החופה, נפשנו יוצאת אל דבר ה’ שבוקע מהר סיני ומתחילה החירות הרוחנית. זה מתרחש בשעת קציר החיטים, מאכל האדם, ומביאים אל המקדש את הפירות הראשונים שביכרו. בסוכות אנחנו יוצאים לגמרי, יוצאים מהבית אל תחת צל האמונה שבסוכה ומציינים את המימוש השלם עם אסיף הפירות.
ומה קורה בסתיו ובחורף? מתרחש תהליך פנימי שמכין אותנו לקראת כל זה. התורה שבעל פה שבכללה חגי חכמים דואגת להכין אותנו לקראת המימוש הרוחני. אנחנו מתכנסים אל תוכנו בחורף, מתבוננים פנימה ומתחילים לזרוע את הזרעים הרוחניים והגשמיים שיוציאו פירות עם התחדשות האביב. גם הארץ עוברת תהליך פנימי: היא נזרעת, הזרע נרקב בהתחלה, אבל סדר זרעים מכונה על ידי חז”ל ‘אמונות’ – “שמאמין בחי העולמים וזורע” (מסכת שבת פרק שני). אנשי אמונה יודעים שסופו של הזרע הנרקב להצמיח חיים. בחנוכה, אחרי חודשיים של התכנסות פנימית, מתגלה בפתח הבית אור רוחני ראשון. בט”ו בשבט גם העבודה הפנימית של האילנות מראה ניצנים ראשונים – “שכבר עבר רוב ימות הגשמים, שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטים”. בפורים תתגלה העבודה הפנימית באורח מסתורי, ייכנס יין וייצא הסוד שהתרקם בכל חודשי החורף.
אין שום סיבה שהאילנות יגיעו לחג הזה בלבוש חגיגי. אנחנו חוגגים את התהליך הפנימי והשקט, את ההתחדשות העדינה שאינה ניכרת מרחוק, אבל אנחנו יודעים שכפי שאי אפשר להגיע לשבת בלי לטרוח בערב שבת, כך אי אפשר לחגי התורה בלי חגי חכמים ואי אפשר למימוש של הקיץ בלי העמל הפנימי של החורף.
אבל בט”ו בשבט יש גם מעבר לזה. המקובלים תיקנו סדר ט”ו בשבט שבו נהגו לאכול שלושים פירות מסוגים שונים. הסעודה הזאת נועדה לציין את הקדושה שבטבע, את קדושת הארץ שלא קיימת בארצות אחרת. הסעודה הזאת היא גם הזדמנות להכיר תודה. פעם בסדרים הללו היו מביאים בדרך לא דרך כמה פלחים עלובים של תפוח זהב מארץ ישראל. היום כולנו נכנסים למרכולים ומשתוממים – כמה פירות, איזה שפע, איך הארץ נותנת פירותיה בעין יפה. זה לא מובן מאליו. כדי שלא נתרגל ויהא ליבנו גס במתנה הזאת, אפשר לעצור בט”ו בשבט, לברך ולהודות.
