מיד אחרי החגים, עוד בטרם קלטנו שבעצם רשמית הקיץ נגמר – הן כבר מופיעות בחנות בהמוניהן, בשלל גוונים, גדלים וצורות. כמובן – המטריות.
הן אהובות אך שנואות.
אין כמו לפתוח מטריה מתחת לגשם. זה כיף חיים.
מנגד מעצבן לסחוב אותן וגרוע עוד יותר להיתקע בלעדיהן. ההחלטה האם לקחת מטריה לדרך או לא – היא לעיתים מייסרת ממש.
לנוחיותכם אערוך סקירה מהירה של סוגי המטריות השונים.
הראשונה, הבראשיתית – ורודה עם הלו קיטי (או ניקי. מה שיותר הולך). תוחלת החיים שלה היא בין שלוש שעות לשלושה ימים. עיקר השימוש שלה הוא בבית, בתור מצנח, שמשיה, אוהל, סירה שטה בים. עד שמגיע הגשם היא יוצאת מכלל שימוש למרבה הצער.
השניה – דומה אבל שונה – כחולה עם בוב הבנאי או סמי הכבאי. אמנם היא שייכת לאותה שכבת גיל, אבל היא גברית יותר. וכמו הגברים – בפנים היא רגישה… אם תפתחו ותסגרו אותה עשר פעמים רצוף עלול לקרות לה משהו רע. וגם אם תבדקו את השפיצים שלה מקרוב.
אחריהן מגיעות המטריות של פעם, הגדולות והבלתי מתקפלות, בצבע בז’ או בורדו. הן תמיד תהיינה במתלים של סבתא למקרה חרום, והן שורדות יפה למדי.
ו-המטריות המתקפלות! כאלה יש המון סוגים. יש את הקלאסי פסים שחור לבן, שאנחנו קונות לעצמנו בתחילת החורף ומקוות לטוב. דוחפות לתיק או לשקית ומנסות ללא הצלחה לקפל אותן בדיוק כמו שהן נקנו (זה חסר סיכוי. חבל על הזמן).
יש את המותגים, אלה מהפרסומות. הן באות סט עם תיק וצעיף ושכמיה וכפפות. כל חמות אוהבת שקונה אותן מחכה רק לראות שאכן הכלה משתמשת בהן יחד עם כל הסט היפהפה, ומשלה את עצמה שהן מחזיקות כמה שנים. לא נורא. היא תתפכח.
ובסוף (או בהתחלה) – השחורות. כן, אלה הענקיות של האבא. הן יציבות ובטוחות. הן תמיד ולנצח שחורות. כולם יכולים להיכנס מתחתיהן. הן בנות אל-מוות (אלא אם כן מאבדים אותן וגם זה קורה), והן הכי קרובות למקור.
אפשר עוד לדבר עליהן הרבה אבל נעצור כאן כי מתחיל לרדת גשם ויש לי כביסה בחוץ.
