אנחנו נוסעים היום, כמו בכל יום ראשון פעם בשבועיים, לבקר את ההורים של יונתן. הביקור הזה קשה לי. לא בגלל הפערים בנושאי דת: אמא של

הלוואי שיכולתי לבחור איפה להיוולד. מה הייתי בוחרת? לא בטוח שהייתי בוחרת להיוולד במשפחה חרדית קלאסית, כזו שהסבא מנהל תלמוד תורה, האמא מורה למולדת ולמלאכה

הילדים שלי כאלה מעצבנים לפעמים. הייתי צדיקה, הכנתי להם מרק כתום ואפילו זכרתי לקנות שקדי מרק (לאורי ולאבא שלו) וקרוטונים (לנועה ולאמא שלה). אחר כך

הבוקר שלמחרת מוצא אותי, כמה מפתיע, במיטה. השעה שבע וחצי ואני לא מצליחה לגרד את עצמי החוצה, למרות שאני יודעת שאני אתחרט על כך מכל

יעל ואימא שלי נכנסות הביתה והאוויר כבד לי פתאום. אם היה סכין לחתוך את האוויר לריבועים קטנים של ג'לי, אולי הייתי טועמת עכשיו חתיכות קטנות,

כמה ימים מתסכלים עוברים. כל יום מרגיש ארוך מדי, נסחב בין העבודה לבין הילדים לבין יונתן ותמיכתו הדוממת. כל פעם שאני נזכרת בטור של יעל,

כשהייתי בת שמונה, ניסיתי בפעם הראשונה ליצור קשר עם ריבונו של עולם. "אלוקים", עמדתי ליד החלון, מתבוננת בכביש למטה, עולה עם המבט לשמיים, לכוכבים. "אם

אחיות #1  "לפעמים, כשאת עומדת מול הפחדים שלך, את לומדת לדעת שהם לא מפלצות שחורות בעלות קרניים, אלא דווקא ישויות צמריריות שרק צמאות לחיבוק אוהב.

אימא שלי הייתה תמיד מן האימהות המגוננות. אלו ששומרות על ההרמוניה בכל מחיר, שממשיכות לצעוד בראש זקוף גם כאשר מסביבן נפערים בולענים.  כילדה, זה יוצר

הקפה הראשון שלי בבוקר הוא קדוש מאוד. הילה של טקסיות מיסטית אופפת אותו: הדשדוש היחף אל המטבח כדי להרתיח את המים, העיניים הטרוטות וכפית הסוכר,