אנחנו נוסעים היום, כמו בכל יום ראשון פעם בשבועיים, לבקר את ההורים של יונתן. הביקור הזה קשה לי. לא בגלל הפערים בנושאי דת: אמא של יונתן מסורתית, ובנה היחיד (בין ארבע בנותיה) – “הרב הזה שלנו”, כפי שהיא קוראת לו תוך שהיא מנחיתה על לחייו שתי נשיקות רטובות – מתקבל אצלה בהתלהבות שאפילו מביכה אותי קצת לפעמים.
לא. קשה לי לראות את אבא של יונתן, האיש החזק מראשית נישואינו, שהולך ומתנוון לאט לאט.
אבא של יונתן חלה בפוליו בעודו ילד, ומאז גרר אחריו רגל אחת אך תפקד באופן מעורר השתאות. אדם גדול ממדים בעל קול רועם וצחוק עמוק שבקע מתוך חזהו הרחב כמו מתוך תיבת תהודה גדולה.
עכשיו הוא יושב בסלון, נבלע בכורסה שלו מפעם, ידיים חומות מקומטות על שמיכה משובצת על ברכיים. אין לו משהו דרמטי מהסוג שכותבים עליו בעיתון, איזה סרטן או שחפת או אפילו אלצהיימר. סתם זקנה נדושה, עצובה, וחיים שמתנקזים באיטיות מייסרת דרך קצות האצבעות.
אימא של יונתן יושבת בספה ממול, מתפתלת בחוסר מנוחה וקמה שוב ושוב: להביא עוגיות, להכין קפה, ללכת לשירותים, לענות לטלפון. היא מעולם לא הייתה אישה רגועה במיוחד, אבל מצבו של בעלה בהחלט העצים את הפרעת הקשב הלא מאובחנת שלה.
ודווקא כאן, בפינה השקטה הזו, רחוק מן העולם הרגיל שלי של השכונה והעבודה ואימא שלי ויעל, דווקא כאן הפקעת שבי, אטומה וקשה כמו אגרוף, נפתחת.
אני מספרת לאמא ולאבא של יונתן, דווקא להם, על אבא שלי. ועל זה שהוא הגיע לפתח הבית. ועוטפת את כל זה בפטפוט קליל, כאילו זה מן משהו כזה שקורה כל הזמן, את יודעת, שכנות קופצות, חברים של הילדים מגיעים, אבות נוטשים דופקים בדלת, איזה קטע. הפטפוט הטיפשי הזה הוא הדרך היחידה שבה אני יכולה לחלוק משהו כל כך אישי, כל כך כואב; ועדיין, אני מתבוננת בעצמי מן הצד וקצת המומה מן היכולת הלא צפויה שלי לדבר על זה בכלל.
אבל אימא של יונתן לא הולכת שולל. היא נועצת בי מבט עמוק, חום כהה כמו של יונתן, ולא קמה אפילו פעם אחת. גם לא כשהפלאפון שלה מצלצל מהמטבח, גם לא כשהתנור מצפצף. היא עוטפת לי את היד. הידיים שלה רכות רכות, כמו שהפנים של סבתא שלי היו כשהייתי קטנה ואהבתי למשמש את העור העודף שהיה לה מתחת לסנטר. אני ממצמצת, מתגעגעת לסבתא שלי פתאום.
אבל הראשון לשבור את הדממה הוא דווקא אבא של יונתן. הוא אומר משהו. יונתן מתכופף אליו, מתאמץ לשמוע. הם כל כך מקסימים, כל כך פגיעים, שבא לי לבכות.
אבא של יונתן מנסה לדבר בקול רם יותר. הוא רוצה שאני אשמע אותו. אני מתקרבת אליו, מאזינה.
“את תפגשי אותו”, הוא אומר. משהו בי נרתע, נסגר בחזרה, ואני מנסה ללטף אותו מבפנים. תירגעי אליענה, תירגעי מותק, ששש. אף אחד לא מכריח אותך לעשות שום דבר, אבא של יונתן פשוט מביע את דעתו, ולמי כמוהו יש זכות שתאזיני לה.
“את רואה אותי ככה?”, הוא אומר, כביכול בלי קשר, ומחווה תנועה לא ברורה ביד אחת. אני מהנהנת בהיסוס, מתקשה להנכיח במילים את המצב שהאיש החזק הזה מצוי בו; אבל הוא, מסתבר, מרגיש אחרת. “כל זה… זה חלק מהחיים שלי… מהדרך שלי. וזה בסדר”. אני מהנהנת שוב, מרוכזת, ופתאום מתבוננת בו במבט אחר. מנסה לראות אותו באמת, כמות שהוא, לא כהקרנה של הפחדים שלי. לראשונה אני יכולה לזהות איזה תדר עדין של שלווה קורן ממנו, אופף את הכאב, את החולשה, את חוסר האונים, מאפשר להם להתקיים ובו זמנית קיים בפני עצמו.
“לכל אחד הדרך שלו”, הוא אומר. “ואת תפגשי אותו, את האבא הזה שלך…”, הוא נתקף בשיעול רגעי ונשען לאחור. “את תפגשי אותו, ורק ככה את תדעי איזה דרך הוא עשה. ורק ככה הוא ידע איזה דרך את עשית. וגם את תדעי.
כל אחד והדרך שלו”, הוא אומר לי, שוב, בקול צרוד. “אני עם הדרך שלי. את עם הדרך שלך. הוא עם הדרך שלו. ככה את תדעי. וזה יהיה לך טוב”.
אני לוקחת אליי את הדברים. נושמת אותם. מתבוננת בהם כמו בתכשיט יפהפה, יקר ערך, שאינני יודעת עדיין האם בכוחי לקנות. איזה מחיר משלמים על מין תכשיט שכזה? והאם בכלל יש בי את הכוח לעמוד במחירים שכאלו??
אנחנו נוסעים הביתה. ויונתן אומר לי, לא מסיט מבט מהכביש, “את יודעת, אליענה, גם ללא לפגוש אותו יש מחיר”.
הוא לא ממשיך. אבל אני מבינה.
קשה לי עם הצומת הזאת, שבה כל החלטה שלי תהיה נכונה ולא נכונה בו זמנית; וקשה לי, בכלל, עם החלטות.
אבל גם להישאר תקועה בצומת זו בחירה, כך יונתן אומר לי. וגם עליה משלמים מחיר.
השאלה היא רק איזה מחיר אני בוחרת לשלם.
