הלוואי שיכולתי לבחור איפה להיוולד.
מה הייתי בוחרת?
לא בטוח שהייתי בוחרת להיוולד במשפחה חרדית קלאסית, כזו שהסבא מנהל תלמוד תורה, האמא מורה למולדת ולמלאכה וכמובן, יש גם איזה בן דוד חילוני שמדברים עליו רק בשקט ורק כשהקטנים לא שומעים. איכשהו זה נשמע לי כבד מדי, מכובד כזה, נוקשה, מלא קודים שאולי אני לא מבינה, אבל מי אמר שאני רוצה להבין בכלל.
נראה לי מושלם להיוולד למשפחה של בעלי תשובה, אבל לא טריים ממש. נגיד, דור שני או שלישי לתשובה. מצד אחד יש כבר יציבות, משפחה מורחבת. יש שורשים, עזרה וחום שעוטף; מצד שני עדיין יש את ההרגשה הפרשית הזאת של וואו, אנחנו בחרנו להיות כאן וזה קרה ממש לא מזמן.
מה שבטוח, לא הייתי רוצה להיוולד במשפחה מתוסבכת כמו שלי. אבא נוטש, אימא מודחקת ואחות נרקיסיסטית שכותבת טורים ורואה בי לא יותר מאייטם תרבותי-ילידי מרתק. וזה עוד לפני שמדברים על הריחוק מן התורה ועל המבט הציני שמעקר כל חיפוש אחר משמעות ורואה בו נאיביות ותו לא.
אני שותה עוד לגימה מהקפה. נאנחת. נו מילא. אומרים שהנשמה רואה את מסלול חייה טרם בואה לעולם, ומסכימה להכול. אבל נשמה, אני שואלת את עצמי חצי בצחוק חצי ברצינות, מה עבר עלייך? באמת הסכמת?? למה??
די, נו, אני נוזפת בי. הנשמה שלך ראתה עוד כמה דברים בחיים שלך חוץ מהדפיקויות. מה עם יונתן, עם הכול ואחרי הכול? מה עם הילדים? מה עם החיפוש, המסע שיצאת אליו אי אז בימי נעורייך, מה עם היעדים היקרים שהגעת אליהם ועוד תגיעי?
מה עם אמא שלך שאוהבת אותך כל כך, אומר קול שדומה, שלא במפתיע, לקול שלה בדיוק. מה איתה. והאם את לא בוגדת בה כשאת שוקלת להחליף אותה, אפילו בדמיון, באימא אחרת.
לא נכון, אני מתגוננת, אני לא רוצה להחליף אותה, אני רק רוצה שהיא תהיה קצת… שונה…
זה בדיוק אותו דבר, תוקף אותי הקול.
אני צוחקת. נאנחת. די כבר לשמוע קולות, אליענה, זה לא מוביל אותך לשום מקום חוץ מאשר למחלקה סגורה.
אני שוקלת להתרומם מהכורסה. לעשות משהו, לא משנה מה, נגיד לטאטא את הרצפה או להעמיד עוד מכונה. ברוך השם, לא חסר מה לעשות בבית שלי.
אבל מה לעשות שקשה לקום כשאת לכודה בתוך המחשבות שלך, סבוכות כמו קורי עכביש.
המספר של אבא שלי (עדיין קשה לי עם השם הזה ואני משתמשת בו בעל כורחי, בהעדר מינוח אחר) עדיין מונח לי ליד המיטה. אני לא ממש יודעת מה לעשות איתו. יונתן יעץ לי לחכות עם זה קצת, לא לקפוץ לתוך המים מהר מדי, לקבל החלטה שאהיה שלמה איתה.
זו עצה חכמה, ליונתן תמיד היה ראש על הכתפיים, אבל כרגע אני בלבטים שמוציאים אותי מן העולם: שולפים אותי מן המציאות הממשית אל תוך בועה קטנה ומסוגרת שאני מצויה במרכזה. מתוך הבועה הזאת, אפילו הפרצופים של הילדים שלי מאבדים מאיכותם החדה, הקולנית, והופכים לטשטוש צבעוני ומעורפל, מן מטלה כזאת שחייבים למלא אותה ולהתייחס אליה, למרות שהראש נמצא במקום אחר לגמרי.
הלוואי שהייתה לי אחות. כלומר, אחות במובן האמיתי של המילה. אחות שאפשר להתייעץ איתה, לצחוק איתה עד דמעות על כל הסיפור הזה (“אז את שומעת? את לא תאמיני מי נחת אצלי אתמול בצהריים… לא, לא דודה כרמלה. מה פתאום. יש לך ניחוש אחד…”), ואולי לקבל תמיכה (“אליענוש, מה שתעשי יהיה בסדר. באמת. אנחנו לגמרי ביחד בסיפור הזה”).
אבל אולי הגיע הזמן להפסיק לדמיין.
אין לי אחות כזאת. מי יודע, אולי פעם תהיה לי, אבל לדמיין את יעל משתנה אל תוך הדמות שיצרתי בשבילה נשמע לי מופקע בערך כמו האפשרות שאימא שלי תלד לי פתאום אחות חדשה.
ואולי, רק אולי, הגיע הזמן להיות האחות של עצמי.
לומר לעצמי את המשפטים היפים האלו, שאני כל כך כמהה לשמוע.
לתמוך בעצמי, באהבה, באמת.
