איזה יופי שהסלון מאורגן, אני חושבת לעצמי. לפחות יצא משהו מזה שיונתן הרים טלפון וביקש מאבא שלי להגיע לביקור. ביקור מלכותי, הוא קרא לזה בחוסר מחשבה, ושילם מיד וביוקר. ביקור מלכותי?? איזה מלכותי??! רשפתי בזעם תוך כדי גיהוץ. הבנאדם נטש אותי ואתה קורא לו מלך!!!! המגהץ ואני העלינו אדים שחורים, ויונתן רק צחק. אז איך את רוצה לקרוא לזה?

אני לא רוצה לקרוא לזה בכלל, אמרתי לו, ממילא זה יבוא לבד גם בלי שאני רוצה.

זה לא יבוא לבד, הרצין יונתן פתאום. את בחרת בזה. תזכרי את זה, אליענה. את לא קורבן חסר אונים, לא נקלעת אל תוך הסיטואציה. את כבר לא ילדה קטנה. את בחרת בזה.

אני מנסה לזכור את זה גם עכשיו, כשאני יושבת מול אבא שלי ולא לגמרי מבינה מה אני עושה כאן ולמה. באופן סוריאליסטי למדי, המפגש הזה מעלה בי זיכרונות, נעימים דווקא, מהפגישה הראשונה עם יונתן: שולחן גדול, שני אנשים ומבוכה ענקית יושבת באמצע, כמו מגש של עוף ממולא. זמזום מתמיד של מילים שלא נאמרו ממלא את החלל, ואבא שלי מתבונן בי. מתעמק בתווי הפנים שלי, כאילו הוא מחפש שם משהו. אולי הוא מחפש את הילדה שהייתה פעם שלו, כל כך שלו שזה כואב. אולי הוא מחפש חיוך. הוא לא מוצא, כמובן. החיוכים שלי, גם האמיתיים וגם הפשוטים שתלויים על קולב כשמגיעים הביתה, שמורים עכשיו בכספת הכי פנימית.

“אז מה?”, הוא מכחכח בסוף, “מה איתך היום?”

נו באמת. אני נאנחת בשקט. סליחה, מלצר, אולי יש לך את זה ביותר נדוש?

“אני… בסדר…”, אני עונה לו במשפט מחץ. איזה תענוג לראות שני אנשים שנונים מנהלים שיחה אינטלקטואלית, מלאת ברק וכריזמה.

הוא שוב שותק. עיניים בשולחן, בקצות האצבעות, לפעמים מעזות להתגנב שוב אליי. הוא בבירור לא יודע איך לנהל את הסיטואציה, ואני קצת מרחמת עליו אפילו שלא מגיע לו. מחליטה לתת לזה צ’אנס, לנסות לפטפט איתו שיחה קלילה כזאת, מסוג השיחות של גיוס לקוחות שיצא לי לבצע עבור המשרד שלי. ומשהו מתרחש שם, בינינו, עדין כל כך עד שאני בקושי שמה לב לכך שהוא אכן קורה.

אני מספרת לו, בקול רך, על החיים שלי. על הילדים שלי. לא נוגעת בפרטים אישיים מדי. מדלגת על חלקים כואבים. מנסה לתת לו הזדמנות לפרוץ, לומר את מה שהוא הגיע לכאן כדי לומר אותו. נכון שלא מגיע לו. אז מה. גם לי השם נותן דברים בלי שמגיע לי. ובעודי חושבת את המחשבה הזאת, משהו מתרכך בי. פחות מתריס, פחות נוקשה. אולי זוהי תחילתו של גרעין חדש, מאיר ורך. ואולי לא, אני מזכירה לעצמי, מרימה שוב את ההגנות, אבל רק כמעט עד הסוף, מרשה לעצמי להציץ החוצה, להקשיב, לראות מה יקרה.

ואז גם הוא מתחיל לדבר.

תמיד הייתה לי אשליה שהוא השאיר אותנו מאחור, הפליג הלאה כמו רב חובל עטוי לבן באיזו ספינה אגדית נוצצת, אל עבר חיים אחרים: אישה זוהרת, ילדים מושלמים, טובים ומוצלחים הרבה יותר ממני, הרעה והטיפשה שרק עשתה לו בושות. אחרת למה הוא עזב אותי.

הייתי תוהה איזו משפחה הוא הקים, האם יש לי אחים ואחיות שאני לא מכירה. האם יש אישה אחרת, ויום אחד הוא יצוץ מאנשהו ויודיע לי שיש לי אימא חדשה. נשבעתי לעצמי לשנוא אותה לנצח, את המחליפה של אימא שלי שאחראית לכל הצרות (קל יותר לשנוא אימא מדומיינת מאשר אבא אמיתי), אלא שמעולם לא ניתנה לי ההזדמנות לממש את השנאה הלוהטת הזאת שלי, כי אבא שלי פשוט לא חזר, לא עם אישה ולא בלי.

אני מגיעה, בעדינות, לנושא הזה, שמעניין אותי יותר מכל דבר אחר. האם הקמת חיים חדשים, אבא?

הוא לא ממש קולט כמה כאב חבוי בשאלה הזאת. אולי בשביל לנטוש את הילדים שלך אתה צריך להיות קצת קהוי רגשית, לא לגמרי לקלוט את ההשלכות של המעשים שלך.

וכך הוא מספר לי על אשתו השנייה, רוזה. על כך שהתגרש גם ממנה. “זה לא עבד”, הוא אומר לי בפשטות, כאילו מדובר במצנם מקולקל, לא במערכת חיה ופועמת וכואבת כמו לב. יש לו בת בשנות העשרים לחייה, וגם היא לא נמצאת איתו בקשר. אני רושמת לעצמי לחזור לנושא הזה מאוחר יותר. כרגע הוא לא נראה מעוניין להרחיב, אבל אם יש לי אחות אי שם בעולם, יכול להיות שזה הדבר היחיד שבאמת מצדיק את הפגישה הזאת.

“קשה להיות בודד”, הוא מסכם ונשען לאחור. עשית את זה לעצמך, אני חושבת וחושקת שפתיים. זה הבנאדם. יוזם קשרים, ומנתק אותם. אוהב לרגע אחד, אדיש וחסר אכפתיות במשנהו. מן סוג של דפוס כזה, אלים באופן נסתר, שרק כשאת גדלה את קולטת כמה מרעיל הוא.

אבל האם זאת סיבה לכעוס עליו, לתקוף אותו, להתקשח מולו?…

בטח שכן, אני אומרת לעצמי. ממצמצת כדי לסלק את הצריבה בעיניים. נזכרת במועקה הדוממת, הקודרת, שריחפה לפרקים בחלל הבית, ניחוח מתקתק עמום של גופה נרקבת.

ובכל אופן.

לרגע אחד אני מרשה לעצמי גם קצת לרחם על האדם הזה, שבר הכלי שמולי, שאין לו אפילו את ההקלה הטמונה באפשרות להאשים אחרים בצרותיו, כאביו ובדידותו.