פרק חדש וכמעט כמעט סיום לסיפור עוצר הנשימה…

נועה מספרת “תתארי לי מה את רואה, נועה”. בניינים רוקדים אני רואה. בניינים שהשתגעו לגמרי. “נועה, מה את שומעת?” מתכות חורקות. סירנות. תינוק בוכה. “נועה.

בא לי שזה יצחיק אותי שאני אומרת לנהג לנסוע לדן פנורמה, תל אביב. אבל זה לא מצחיק אותי. בא לי לצחוק. אני נוסעת לפגישה. אני

חוי מספרת ברכב, הוא חייב להוציא את הפלאפון כדי לפתוח את הווייז. אני נושמת עמוק מול המכשיר הזה, ויש שם חמש עשרה שיחות שלא נענו.

חוי מספרת הוא שותק, וזה רע. כי המילים שאמר כאילו נשמעות שוב ושוב בחלל המלון, מתמזגות עם המנגינות הקלאסיות שנוסעות על השטיחים, חוזרות על עצמן.

נועה מספרת: “נגיד ש…”, אני פותחת בהסבר, ממששת דופק. “נגיד שאת ‘מכורה’ לשוקולד”, אני מסמנת מירכאות באצבעות, משתמשת במכוון במושג העממי של התמכרות, שמוכר לכולם.

נועה מספרת “אני מפחדת”, אומרת חוי ופותחת עיניים. הנשימה שלה מעט סדירה יותר אחרי כמה דקות של מיינדפולנס, ועדיין אפשר כמעט למשש את הפחד. “מה

נועה מספרת: מאת: [email protected] אל: [email protected] נושא: משפחה נואשת במושב מהללאל מחפשת אורחים לשבת ****** מאת: [email protected] אל: [email protected] נושא: משפחה נואשת במושב מהללאל מחפשת

לחזור הביתה אחרי פגישה עם נועה זה כמו לרדת בתחנת אוטובוס מבני ברק אחרי שחזרת מהצפון.  להתרגל בבת אחת אל האוויר הדחוס, לנסות להיזכר שלא