את לא מסכימה עם דרך החינוך של בעלך?

הגיעה אלי אמא לפגישת ייעוץ. היא סיפרה על הילד שלה בן ה-10, ילד טוב, שיש לו בעיה מול אבא שלו.

היא אמרה לי שבעלה הוא אדם שדורש מעצמו המון, ואולי מתוך הדרישה העצמית הזאת הוא מצפה גם לרף גבוה מאוד מהילדים.

זה גורר הערות רבות וחוסר שביעות רצון מהם.

“קשה מאוד לשמח אותו, כי כל דבר שהילד עושה לא מספיק לו”, היא אמרה.

“למשל בשבתות”, היא תיארה, “בעלי מצפה שהילד יבוא איתו לכל התפילות, יתפלל כמו מבוגר, ילמד איתו בבית הכנסת ובבית, יאמר דבר תורה בשולחן שבת וכדומה. כשזה לא קורה, הוא מתוסכל ומעיר לו שזה לא מתאים לילד בגילו וכולי”.

“אם, למשל, בעלך מבקש מהילד לשבת בשולחן ולהגיד דבר תורה, והוא לא עושה את זה, מה את חושבת/עושה?”, שאלתי אותה,

“אני כועסת על בעלי ששוב נכנס איתו לקטנות ו’מחפש’ אותו, במקום להתנהל בבגרות”, היא השיבה. “אני לא אומרת לבעלי שום דבר, רק מסמנת לו עם העיניים שיניח לילד. כי אני לא רוצה להראות חילוקי דעות לפני הילדים”.

הורים רבים חושבים שמכיוון שטוב לשדר לילדים חזית אחידה, לא כדאי להתווכח לידם. כדאי להראות להם שאנחנו חושבים אותו דבר.

אמא כזאת אמנם לא אומרת שום דבר, אבל הביקורת קיימת.

בעקבות הביקורת הילד מרגיש שאמא חושבת שאבא לא בסדר והיא – אמא – רוצה להגן עליו.

הוא מבין שאמא נמצאת בצד שלו מול אבא.

ביקורת היא לא מילולית דווקא, כזו שנשמעת.

מספיקים המבטים והתחושה באוויר כדי להרגיש אותה.

לכל הורה יש את הדרך שלו לגדל ולחנך את הילדים. אנחנו נוטות לחשוב שהדרך שלנו היא הטובה והנכונה ביותר.

אבל האמת היא שכל אחד רואה את העולם מנקודת המבט שלו, ואין דרך אחת שהיא נכונה ואמיתית.

לילד הזה יש אבא וגם אמא, וכל אחד יחנך אותו בדרך שלו.

כשאמא מבקרת את אבא (גם בלי מילים), היא מעבירה לילד את המסר – אבא שלך לא בסדר, אני אגן עליך מפניו.

היא מחלישה את המערכת ההורית, שהיא שיתוף הפעולה בין אבא לאמא.

יש מסר אחר שאומר: גם אם אני לא מסכימה עם אבא כרגע – ואת לא חייבת להסכים איתו תמיד –

אני סומכת עליו שהוא רוצה את הכי טוב לילדים, שאכפת לו ושיש לו דרך כדי לחנך ולהורות, גם אם היא שונה משלי.

אם תסגרי את סדק הביקורת ותסמכי על בעלך – תשדרי לילד שלך את המסר הכי מגדל ומחזק – אני ואבא יחד, מאוחדים, ושנינו רוצים בטובתך.

את תלמדי אותו, בנוסף, שאבא ואמא לא חייבים לחשוב אותו דבר, אבל הם לא מזלזלים כאשר מישהו חושב או מתנהל אחרת מהם. הם מכבדים אחד את השני גם כשיש שוני וחילוקי דעות.

אותה אמא שהגיעה אלי לייעוץ, נהייתה מודעת לביקורת שיש לה על בעלה ולמה שזה מייצר בבית שלה, והרגישה שהיא רוצה באמת לכבד את בעלה ולסמוך עליו.

“אני מבינה את זה היטב ולא רוצה לבקר אותו, אבל אני מפחדת”, היא אמרה בכאב, “אני חוששת שהילד יפסיק לרצות לעשות טוב. שאם הוא לא יקבל את הגב של המחמאות והחיזוק מהבית – הוא ידרדר”.

“בעלך – אבא של הילד – רוצה בטובתו של הילד?”, שאלתי אותה.

“אין ספק בזה בכלל, הכי בעולם”, היא אמרה בהחלטיות.

הוא אבא של הילד, וגם אם נראה לי שמה שהוא עושה זה לא לטובת הילד – הדעה שלו אחרת, עובדה שהוא מתנהל אחרת.

אותה אמא מפחדת על הילד שלה מכיוון שהיא חושבת שיש דרך מסוימת שבה צריך לחנך את הילד.

אבל היא יכולה לסמוך על הילד. אם היא תדע כמה הילד שלה גדול ועוצמתי ויכול באמת לגדול ולצמוח עם אבא כזה, שמטרתו לחנך את הילד ולהצמיח אותו – היא תרוויח.

כשאת תהיי במקום כזה שאת:

1.  סומכת ומכבדת את בעלך גם אם את כרגע לא מסכימה איתו.
2. סומכת על הילד שיכול להתמודד, לגדול ולצמוח מכל דבר בחיים.

הילד ילמד שאמא הכי מעריכה את אבא, גם כשהיא חושבת אחרת. הוא ילמד שגם כשיש שוני – אפשר לכבד ולראות אותו כמקום להתרחבות ולצמיחה. הוא ידע בצורה הכי ברורה שיש, שיש לו שני הורים שיחד מהווים חזית חזקה, מאוחדת ומלוכדת. כמה ברור ללכת אחרי חזית חזקה ומשמעותית כל כך.

אני חוזרת לסיפור – אחרי שבועיים ביקשה אותה אמא לבוא לפגישה נוספת בנוגע לעניין אחר עם הילד, וסיפרה שהיו שבועיים מדהימים.

היא סיפרה שבשבת הראשונה אחרי הפגישה שלנו, בעלה ביקש מהילד להישאר בשולחן השבת ולא ללכת לקרוא. היא נזכרה בשיחתנו בפגישה, וגיבתה את בעלה. היא אמרה לילד שיישאר בשולחן, כי כך אבא רוצה.

הילד הסתכל עליה, מופתע, ונשאר לשבת ליד השולחן.

אחרי הסעודה בעלה אמר לה, “את לא מבינה כמה ריגשת אותי שגיבית אותי והיית שותפה לרצון שלי”.

היא אמרה שלא חוותה חוויה משמעותית כל כך אף פעם, והודתה על כך מאוד.

“הרווחתי כל הרבה”, היא אמרה, נרגשת, “ולא הפסדתי כלום”.