יודעים מה הפחד הגדול שיש לרווקה, בעיקר בתקופה הראשונה בשידוכים? 

לא, לא הפחד להישאר רווקה לנצח. זה אפילו לא ברשימת הפחדים שלה. זה לא קיים בכלל.

היא גם לא מפחדת להישאר רווקה אחרונה בכיתה. לא יקרה. לא מציאותי בכלל.

(אח”כ, אם זה נהיה מציאותי יותר… עזבו)

משהו אחר, ולא חשבתן עליו, כנראה.

הפחד מהטווח הארוך.

היי, לא לקמט ככה את המצח! הקוסמטיקאית שלי אומרת שזה לא טוב לעור. תשמרי על העור שלך חלק ומתוח. יופי.

אני מסבירה, רק שניה לקחתי לגימה מהקפה. תנו לבנאדם.

כשלמדתי הוראה לימדו אותנו שאחת משיטות ההסבר היא הדגמה ואני הכי מתחברת לזה.

אז הנה דוגמה:

יום רגיל ושפוי. שיפי, חברה מתוקה, מתקשרת.

“אלישבע, מה נשמע? מה חדש? מה יצא בסוף עם גריגורבצקי? ירד? נו אמרתי לך שאת שווה יותר…

תגידי, מה אומרת על שבת חברות בצפת?”

“זורמת, מתאים לי עכשיו ממש וזה בדיוק הזמן שלנו ליהנות עם חברות כי אח”כ זה יהיה כבר עם הבעל (תוספת הכרחית בימי הרווקות לפני כל חוויה חברתית)”

“יופי, ידעתי שתזרמי. ר”ח אדר מתאים לך? כולן פנויות. כבר בדקתי עם חווי ותהילה וגילה. וזה גם יוצא הסגולה של ר’ לייב בעל הייסורים אז זה מצוין. מה אומרת?”

“שיפיייייייי!!”, אני צועקת, “לא ידעתי שאת כזאת קטנת אמונה! עוד חודש אנחנו מאורסות כבר. מה קרה לך? לא אכפת לי לבוא לר’ לייב להגיד תודה אבל לא יודעת אם שבת חברות היא משהו מעשי בתור כלה…”

אני יודעת שהבנת, ואני גם רואה את החיוך על הפנים שלך. אה.

אבל עוד דוגמה קצת יותר מורכבת והחיוך שלך כבר לא יהיה כזה זורח.

קריאה מהבוס. 

הצעה מפתה לחודש הקרוב. פרויקט חדש ושווה עם קידום אפשרי בסופו, הרבה סיפוק במהלך החודש כולו, ובכלל, משהו מנצנץ שכל אחד היה רוצה. אלא מה? זה דורש שעות נוספות. והרבה. בול מתאים לרווקה, אבל… אם תוך שבועיים וחצי בערך אני כבר מתארסת, סתם יהיה מסובך אחר כך לעזוב באמצע…

המילים היפות האלה יכולות גם להיות לצורך העניין מילוי מקום בהוראה, אימון מסיבה, ריכוז מחנה או אפילו להיות קודקודית במכירה הסינית של ‘עזר מציון’…

העיקרון זהה. פחד להתחייב על העתיד הרחוק והלא ידוע.

אחת הדילמות הקשות ביותר שאפשר להניח לפתחה של שידוכיסטית. (איזו הגדרה מזעזעת! מי המציא אותה בכלל?) 

מצד אחד (במיוחד בתקופה הראשונה ב’שידוכים’, אבל גם אחר כך…) הלב מאמין שאוטוטו אני כבר כלה (אם המצב יבש עד לח זה מקסימום תוך שלושה שבועות (הצעה, בירורים, פגישות… פחות או יותר, לא?) ואם יש משהו חם… שם בכלל הדמיון כבר ב’אילן פרל שעונים’ לפחותתת), ואם אני ממילא מתארסת, למה לי להתחייב ואחר כך להיתקע?

לכן כל רווקה נזהרת זהירות יתרה מלהתחייב למשהו בלתי בטיל (שאי-אפשר-לבטל, בשפת העם) מעבר לשבועיים, גג שלושה שבועות קדימה…

מצד שני, השכל יודע שלא ממש אפשרי לחיות ככה. 

מה עושים?

הרבה יצא לי לחשוב (בכלל, ‘לחשוב’ הוא משהו מומלץ מאוד. במיוחד לסטטוס שלי) על הנושא, כמה נכון או לא נכון לחיות ככה.

ברחוב הדעות חלוקות.

סבתא צילה טוענת ש”בטח. האייבישטער אוטוטו שולח לך חתן וחבל, מיידלע, שאחר כך סתם תסתבכי עם הכול ועם כולם וגם לא יהיה לך זמן להתכונן לחתונה בנחת. הדור של היום! קצת מנוחה, באמת. לאן את רצה?”

דודה חמדה שוללת מכל וכל. 

וכל.

וכשהיא שוללת זה חזק עם הפאה עד שכל הסירוק מהחתונה של שלוימי נהרס.

“לא! מה פתאום לחיות ככה? איך אפשר? מי יודע מתי בדיוק תתארסי? אז מה, עד אז תפסידי הרבה דברים רק כי אולי עכשיו את מתארסת? מאיפה הבאת את השטויות האלה לראש? זה לא ייאמן, הבנות היום מלאות דעות כרימון ועוד איזה דעות… הנה תראי את רבקהל’ה שלי, אמנם בת 28, צ צ צ, אבל תראי איזה יופי, היא מוצלחת כל כך וכולם רודפים אחריה והיא מרוויחה יופי. היא לא עצרה את החיים שלה רק כי החתן שלה החליט לעשות פוזות” (אחחח, לו הוא היה יודע החתן העלום של רבקהל’ה איזה תיק השוויגער שלו תופרת לו לאורך כל השנים האלה – הוא היה מגיע ישר מהתינוקייה מרוב פחד…)

מזל השכנה אומרת שזה לא פשוט, ואולי בכלל זה יעשה עין הרע אז לא כדאי (איך היא מצליחה להכניס את העין הרע שלה לכל מקום, זאתי… משהו).

המרצה בכנס האחרון אמרה שכדאי להתייעץ עם אמא לפני כל דבר. “אין כמו לב של אמא יהודייה”,

ויש את העצה של שלומית. שלומית היא השכנה הכי שווה שיש, והיא לא מפחדת מכלום. המוטו שלה הוא “הכול אפשרי”. (אני הכישלון הראשון שלה. לא היה לה ספק שהיא תחתן אותי על הדקה שתחזור לי השמיעה, כי ב’טיפת חלב’ שמעתי, ואז פתאום בגיל 18 אני ‘לא שומעת’…) 

והא דבריה ומשנתה: 

תתחייבי, ותמיד תוסיפי את הסעיף הבא:

>החל מרגע אירוסי בשעטו”מ כל התחייבותי כלפי הכול וכולם (להוציא אחד…) בטלות ומבוטלות כעפר הארץ. ט.ל.ח<

אז איך בכל זאת בחרתי לחיות?

בדרך כלל כפי שעינכן רואות. בכל זאת אני כותבת את הטור הזה…

כן. יש מין רוגע כזה בלחיות כל רגע בפני עצמו. 

הלחץ מפני העתיד גורם לנו פעמים רבות לפספס את ההווה. והחיים, הם בעצם הרגע הזה בדיוק….

וכדי שסבתא צילה לא תכעס וכדי שלא איחשד חלילה וחס ב’קטנות אמונה’, אני מוסיפה לפה מיד את המשפט של שלומית ומודיעה שאם אתארס תוך שבוע-שבועיים הטור יהפוך לטור של כלה ערב חתונה ונקרא לו ‘הולכת לאיבוד’. סגרנו?

ט.ל.ח.

לפרק הקודם