הגיעה אלי אמא להתייעץ לגבי הבת שלה שלומדת בגן חובה, האם להעלות אותה לכתה א’ או להשאיר אותה שנה נוספת בגן חובה.
ביקשתי ממנה שתסביר לי את הרקע לשאלה, והיא סיפרה על ילדה מאד מוכשרת, מסתדרת, חברותית. היא לא בטוחה למה היא רוצה להשאיר אותה, חושבת שאולי היא גם קצת ילדותית.
תוך כדי השיח עלה משהו אחר. האימא סיפרה שהיא חוששת להעלות אותה לכתה א’ כיוון שהיא הבינה מאימהות אחרות, שכתה א’ דורשת הרבה והיא-האימא צריכה ללדת בתחילת השנה כך שהיא לא בטוחה שהיא תצליח להיות פנויה גם את זה.
האם התפקיד שלי כאימא כולל למידה של כתה א’ שוב? וב’ וגו’ וד’?
יש לנו כאימהות רצון מאד חזק שהילדים שלנו יצליחו בהכל,
כמובן גם בלימודים, שיהיו חרוצים, יקבלו ציונים טובים במבחנים ותעודה חלקה.
בעקבות הרצון הזה ויחד עם הציפיה ממוסד הלימודים, נוצר מצב שלנו – האימהות אכפת מאד מהלימודים של הילדים.
והילד? הרבה פעמים נהנה מהחיים, ולא תמיד אכפת לו כמה קיבל במבחן והאם בכלל יש מבחן…
איך נוצר המצב הזה שהאימא שואלת, מבקשת, מתחננת ודורשת מהילד לעשות שיעורי בית וללמוד והילד מעדיף לעשות דברים אחרים?
אולי כי לעשות שיעורי בית וללמוד למבחן זה לא כיף? יכול להיות, אבל לא תמיד עושים מה שכיף.
אז מה בכל אופן קורה שם?
ישנו כלל יסודי באחריות: אחריות לא מתחלקת שווה בין אנשים. כשמישהו אחד לוקח על עצמו אחריות בתחום מסוים, השני משחרר מעליו את האחריות.
ולכן, אם האחריות על הלימודים של הילדים נמצאת אצלך, ולך אכפת שהם יצליחו בלימודים, הם ישחררו, בלי לשים לב, ואת תמצאי את עצמך מוצפת ומלאה בעוד מטלות, משימות ומחויבויות.
מה חשוב לך יותר? שהילד שלך יהיה חרוץ ויקבל 100 במבחנים ו’טוב מאד’ בתעודה, או שהוא ילמד את הלימודים הכי משמעותיים לחיים שלה, וילמד איך ללמוד?
גם את אומרת לילדים שלך “אני כבר למדתי כתה א’/ב/ג/ד, עכשיו זה הזמן שלך” ?
המשפט הזה נדוש, אבל הוא גם אמת צרופה. (מניחה שגם את סיימת יסודי, נכון?)
תשאלי את עצמך מה הכי חשוב לך ללמד את הילדים שלך?
שלהצליח בלימודים זה הדבר החשוב ביותר (גם אם אימא עושה בשבילך שיעורי בית או דואגת שהם יעשו) או שהכי חשוב שהם ילמדו לקחת אחריות על דברים שקשורים בחיים שלהם
