בפרשת השבוע (אמור) מופיע הפסוק שכולנו שרנו בדבקות עוד בגן הילדות: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה" – ואכן, פרשת השבוע מפגישה אותנו עם ענייני דיומא, ומצווה עלינו את ספירת העומר, ספירת הימים שבין הקרבת מנחת העומר בחג הפסח, לבין הקרבת קרבן שתי הלחם בחג השבועות.
בעל 'אור החיים' הקדוש מסביר כי ימים אלו הם ימי טהרה לפני מעמד החופה של עם ישראל עם הקדוש ברוך הוא. שבעה שבועות של היטהרות מטומאת מצרים שדבקה בנו, עד אשר אנו זוכים להתקדש ולבוא בברית עם נותן התורה. כמובן שסגוליות הימים נמשכת, ואם בזמן יציאת מצרים היו ימים אלו מוקדשים לטהרה רוחנית ולהכנה לקראת קבלת התורה, הרי שאותו אור מושפע גם בימים אלו עלינו, מעיר את נשמתנו ומאפשר לה להתרומם, להתעלות ולהתקדש.
אבל איך עושים זאת בפועל? בטרדות היומיום, בחזרה לשגרה מבורכת ועומס החיים… נראה כי התשובה לשאלה זו נמצאת בתוך הפסוקים עצמם. התורה שמילותיה מדויקות כותבת: "וספרתם לכם ממחרת השבת", ופרשנים רבים תוהים – מה המשמעות בתוספת המילה "לכם", הלא לכאורה יש לכתוב: "וספרתם ממחרת השבת"? ובכן, יכולים הם הימים לעבור לצידנו, אנחנו נעות בתוכם והם חולפים, יום רודף יום, יום נמוג וחולף, ועוד יום עובר לבלי שוב, אך התורה מצווה: ספרו לכם! ספרו את הימים מתוך תחושה שהם שלכם, הם שייכים לכם, ובידיים שלכם לקבוע כיצד ייראו ובמה יתמלאו. קחו אחריות על הימים, ספרו אותם, עשו אותם מאירים כאבני ספיר יקרות, הם שווים הון!
ובמילותיו של הרב זוין זצ"ל: "ימיו ושנותיו של אדם צריכים להיות חשובים מאד אצל האדם, למען לא ייגע לריק ולא יוליד לבהלה. כל רגע הוא יקר, באשר הוא הולך ולא ישוב… לפיכך צריך הזמן להיות ספור ומנוי… יכול אדם לספור את מנין ימיו ושנותיו כאותו פקיד זר (כשכיר, שסופר כסף שאינו שלו), שלו לא נוגע הדבר, ולכן נאמר "וספרתם לכם"… כל אחד ואחד צריך להרגיש שזו ספירה של בעל הבית (שהכסף שייך לו)". שנזכה.
