ככל שמתקרב יום הכיפורים אני מפחדת.
לא, לא פחד של אנשים גדולים המכירים במשמעות העמוקה של היום הזה, התופסים משהו מגודלו, היראים מלפספס את רוב השפע והטוב שיכולים לזכות בו, גם לא הפחד של "ברח ופחד מאסונים" – פחד הנובע מהכרת מצבי ומההבנה שיש כל כך הרבה על מה לשוב. פחד ארצי מאד, פחד מגוחך – בהתחשב בתוקף קדושת היום. הפחד מהצום.
איך אצליח לצום ובו זמנית לטפל בילדים? איך אצליח ללקט פירורי גדול מהיום הזה במקום להיות עסוקה במחשבה על פירורי מזון? איך אשאר רגועה גם כשהראש כואב והגוף חלש? בשום דרך אני לא מצליחה להתחבר לטוב שלי כשאני רעבה… להיפך. אני דואגת לשלוח "שעיר לעזאזל" מיד בבוקר, לתת לגוף לאכול את מנתו, כדי שלא יפריע לשעיר לה' לעלות על גבי המזבח.
וכאשה אני מרגישה שזוהי באמת העבודה הנדרשת מאתנו :
עבודה דרך הגוף, בשיתוף פעולה מלא איתו, בהשקעה בו, בנתינת מקום לצרכיו.
אז איך עוברים את יום כיפור…? איזה פחד.
עבודה נשית היא עבודה קשובה לגוף, נכון.
אבל — לידה.
בחוויה העצמתית של לידה (שתהא שנת פריון אצל כל נשות ישראל בקלות וברחמים ובקדושה) אני מאפשרת לגוף לסבול, מקבלת בהכנעה את הכאב, קשובה גם לקושי שהגוף מספר לי. בחוויה המשברת של לידה, אני לא עסוקה בלרחם על עצמי, בלחבוש את פצעי, בלהתמרמר על צורת העבודה הנשית הזו. אני אמורה להבין של ציר הוא שליח המקדם את מתנת החיים המתקרבת לחיקי סוף סוף, כל כאב הוא בשורה גדולה של חיים חדשים המנסים בכח לבקוע אל תוך העולם הזה. בסוף בסוף אני יודעת – יהיו הכאבים הללו שווים את המתנה הגדולה של נשמה העוברת דרכי.אז נכון שיש פחד, אבל הסקרנות, הציפייה, הערך של החיים – הופכים את הפחד לקול מחליש שאני משתיקה, עונה לו שיש בי היכולת, וה' ברא אותי בצורה כזו שתוכל לעמוד גם בשבר הלידה, מספרת לו שיהיה בסדר, שככה גדלים, שככה נולדים חיים, שאין דבר גדול מזה.
יש גם פחד מיום כיפור, אבל צריכה להיות בי הציפייה, ההשתוקקות, ההבנה של ערך הרגעים הגדולים הללו שאין דומה להם, את קולות הפחד אני צריכה להשתיק, לספר להם כמה טוב הולך להיוולד דרך המסע המפרך של הצום, כמה אור זורח בנשמתי בכל רגע ורגע של עינוי וקושי וסבל. אני מהסה את הקול הקטנוני שבי, המרחם על עצמו ומגלה לו שבלי להבין כל כך איך – אני הולכת להיוולד חדשה, ככה נולדים חיים, מתוך משבר לידה כואב.
וזה יהיה שווה, נשמה חדשה תצא מתוך תהליך ההתעברות והלידה של ארבעים ימי הרחמים הללו.
ואם יש משמעות נצחית, ואם ה' ציווה, ואם כך זוכים לכל מה שראוי לזכות – מה מקום יש לפחד? רק שמחה גדולה ומזל טוב
