למרות שבדרך כלל אני די בסדר עם זה, גם לי יש את הרגעים שבהם לא ממש בא לי לעסוק בהסברה חרדית נלהבת.
כמו הרגע הזה שבו אני, רועדת מחולשה ומהתרגשות, עומדת לי ליד העגלה של התינוק החדש והמהמם שלי. לידי, אבל לא קרוב מדי, עומדות דודה כרמלה ואחותי יעל ומקטרות להן בנחת. על המחיצה, על ההפרדה המגדרית, על האוכל הכשר, על הבגדים הדוסיים שהן התאמצו לחנוט בהם את עצמן לרגל האירוע המרגש ועוד ועוד ועוד.
כאן המקום להזכיר את עובדת היותן מלאות רגישות, אכפתיות וטקט, עד כדי כך שהן מנסות לדבר בשקט כך שכביכול לא אשמע. אבל מה לעשות שלחשושים אינם הצד החזק של אף אחת מהן: צליל קולן מזכיר בתחילה את המייתם הנמוכה, הגועשת, של גלים הפוגשים בחוף; לאחר מכן, ככל שהדיון נעשה אמוציונלי, עולה בזיכרוני שריקתה הזועפת של הרוח בעת סופת רעמים.
אני מנסה לסתום אוזניים ולב. לחוות את הרגע, להיות בו. עריכת ברית קדושה בין הילד היהודי הזך הזה לבין ריבון כל העולמים היה הווה ויהיה.
אז למה זה כל כך אכפת לי. למה. למה אני מרגישה כאילו האירוע עומד להיהרס, לפחות בעבורי.
דווקא ענבל מעמידה אותי במקום. היא עומדת וצועקת עליי (בלחש, כמובן. כל כך הרבה טקט באירוע אחד, זה פשוט מדהים). תודה להשם על חברות טובות, לפעמים סטירה שלהן שווה אלף, אם לא יותר, חיבוקים.
די כבר, אליענה, באמת, תתאפסי על עצמך. אישה בגילך לא אמורה להתייחס בכזאת רצינות תהומית לכמה מילים לא הכי יפות שאומרים עליה או על דרך החיים שלה. את לא חייבת שום דבר לאף אחד, את לא צריכה להסביר למה יש כאן מחיצה או למה הקייטרינג לא מספיק ברמה או למה לא יודעת מה. זה האירוע שלך, את עושה מה בא לך, נקודה! לא רוצים, שלא יבואו. תפסיקי להסביר את עצמך כל הזמן, זה מעיק וזה גם לא מזיז לאף אחד. את שומעת אותי??
שומעת, בטח שומעת, אני מהנהנת בחולשה. עייף לי, מטורלל לי, חלש לי, שמח לי ועצוב לי והכול ביחד קצת גדול עליי. כי נכון שאני מאוד שמחה שאנחנו זוכים להכניס את בננו בבריתו של אברהם אבינו ביום השמיני להיוולדו; אבל כיולדת טרייה, אני לגמרי יכולה לחשוב על טיימינג מוצלח יותר לארגן בו אירוע מאשר שבוע ויום אחרי לידה.
אז אני מתרחקת משם. רוצה טיפהל’ה זמן לעצמי, בתוך כל הבלגן. מתיישבת באיזו פינה, מלטפת לעצמי בקצות האצבעות את המצח, העפעפיים, הלחיים. נזהרת לא למרוח את האיפור שעבדתי עליו קשה כל כך, מנסה להרגיש את השם בתוך כל הסיטואציה.
השם, אתה פה איתי, נכון? אני לא לבד. ואני לא לבד לא רק בגלל שנתת לי את יונתן, ואת אמא שלי, ואת ענבל ואת נסיה ואת הילדים.
אני לא לבד כי אתה כאן. הרוחניות שפועמת בתוך החומר, הנשמה שמקיימת את כל היקום, את הקיום. ואתה כאן איתי. ואנחנו כורתים ברית, אתה ואני, והברית הזו גדולה יותר מהכול. ואני שמחה איתך בברית הזו, שנינו שמחים ביחד. כי אתה אבא של התינוק הזה לא פחות מאשר אני האמא שלו ואפילו יותר, כל כמה שאין בי באמת את היכולת להכיל את האמת העצומה הזו.
אז אני עוצמת עיניים. מנסה קצת להרגיש, קצת לגעת, קצת להיות במקום הזה שאין לו מילים.
כשאני פוקחת אותן, דודה כרמלה ויעל עדיין שם, מטושטשות קצת, מעורפלות, כמו מבעד לזגוגית שהגשם זולג עליה קווים-קווים.
ופתאום אני יודעת מה לעשות. כי נכון שיש דברים גדולים יותר שמכניסים הכול לפרופורציות, אבל זה לא אומר שהדברים הקטנים אינם קיימים גם הם. הם קיימים, והם חשובים, ואני לא ממשיכה הלאה עם התחושה המעוכה הזאת כאילו כלום לא קרה.
אז אני ניגשת אליהן. מניחה להן ידיים על הכתפיים בחיבוק קליל, נוגע-לא-נוגע. “מה נשמע? ראיתן כבר את הבייבי”?
דודה כרמלה הומה ומקרקרת כמצופה, יעל מהנהנת בחריצות ואני מסכימה עם כל מה שהן אומרות. כן כן, אתן לא יודעות כמה אתן צודקות, הוא באמת היצורון המושלם עלי אדמות, הבייבי הזה.
“תקשיבו רגע…”, אני מנמיכה את הקול והן מזדקפות. “אני יודעת שקשה לכן עם כל ה…קונספט של ה… אירוע…”, בהיעדר מילים מתאימות, אני מנופפת ידיים במין אופן כללי שכזה. הן מבינות מצוין על מה אני מדברת. “שמעתי אתכן קצת מקודם”, אני אומרת להן. “זכותכן לחשוב מה שאתן רוצות, כמובן. אבל זה האירוע שלי, וזו דרך החיים שלי, ואני מצפה שתבינו את זה ותכבדו את זה, ותשמרו את הביקורת שלכן – גם אם היא לגמרי מוצדקת מבחינתכן – לזמן אחר. לא כל יום אני עושה ברית וזה ממש חשוב לי, בסדר?”, אני מחייכת אליהן, שלמה עם כל מילה שאמרתי, למרות החשש שמפעם בי מפני עוד אחת מהסצנות המשפחתיות העסיסיות שהדודה כרמלה (וגם יעל. ואופס, גם אני) טובה כל כך בייצורן.
הדודה כרמלה זוקפת זוג גבות מצוירות בעיפרון קצת דק מדי. פותחת את הפה הצבוע סגול וורדרד שלה, כנראה כהכנה לאחד הנאומים חוצבי הלהבות וחדורי הפאתוס שלה.
אבל הפה שלה נפער עוד יותר, אם זה ייתכן בכלל, כשהעיניים שלה תועות לכיוון הפתח של האולם שנמצא מאחוריי. גם יעל מצמצמת עיניים כמתקשה להאמין.
אני מסתובבת. אמאל’ה (תרתי משמע), רק שאבא שלי לא החליט, באחת מן הגחמות ההזויות שלו, להופיע באירוע שלי בלי התראה מראש.
לא. זה לא אבא שלי.
אבל אני לא לגמרי בטוחה שהחלופה טובה יותר.