חיים באוטומציה

מגיל אפס בחנו והשוו אותי ל’עקומה’

ניסו ליישר אם חלילה נמצאתי עקומה.

עליתי לכיתה אלף כמו כל הילדות,

ועם כולן במקהלה קראתי אותיות.

ילדה טובה של הסרט,

לפי הכללים והתקנון

ילדה טובה שנזהרת,

לא לחרוג מהמתכון – 

האחיד. זה מה שטעים לכולם.

כן כן, לכל העולם.

ובאמת שבעיקרון זה ככה, ולמה להיות שונים?

שנה פלוס-מינוס אחרי שמתחתנים – 

יולדים, כי – ככה עובדת אוטומציה…

ולמי שלא כך – כאילו אין לגיטימציה

בטח אתם רוצים לזעוק חמס ולספר

על הדודה / שכנה / חברה

שחיכתה טיפ-טיפה יותר…

תנו לעשות לכם בוחן פתע ולהוכיח מהרה

שהצדק איתי ;-(

תעלו במוחכם ילדון בכור שאתם מכירים,

לא משנה מי ובן כמה.

כמה שנות נישואי הוריו? אתם זוכרים?

אני אסביר גם בלי שתשאלו למה.

כי המוח האנושי רגיל לחשב –

את גיל הבכור פלוס שנה.

ורוב רובנו אוטומטית מיישב – 

בשביל גיל ההורים מוסיף 20 שנה.

לזה קראתי אוטומציה.

אז אני מורדת בה בלי למצמץ,

ולא מחפשת לרדת מהעץ!

כן, חברות, תפגשו אותי בחתונה

רוקדת במרץ שאין בכל השכונה…

כי למה לא, אם אני יכולה,

לשמח בעוז את חברתי הכלה?

אפילו שכל מי שפאה לה על הראש,

עומדת בצד בפרצוף ‘קדוש’.

אני כופרת באוטומציה, לא פועלת על פיה,

ועושה מה שאני רוצה.

ממילא היא לא נתנה לי כלום…

מנצלת היטב את חולשותיה,

כי בקרוב אני מקווה לחזור.

להימנות על עמיתותיה,

ויום שברחתי אין מי שיזכור…

מה מובן מאליו?

מאז שכתבתי את הטור ה’אוטומטי’ הזה, חיי השתפרו ללא הכר. הפנמתי שכל חלק בחיי היפים הוא מתנה שניתנה לי באופן אישי. לא חילקו בעלים טובים לכל החברות ושמו במשבצת שלי אחד, לא חילקו הורים מסורים לכל הקולגות וזוג הורים מסור (כפול:) במועדפים שלי. הכול מתנות.

ראיתי את זה הכי חזק בפינות הקטנות של החיים. קמתי בבוקר לפריחה צהובה חלומית בחלון. אני לא חובבת טבע, אבל הפריחה הזו הייתה לי סוג של חיוך משמים, שאתחיל את הבוקר ברגל ימין. שלהי אב, שמש קופחת על הפאה והראש שמתחתיה, ופתאום מכה בפני רוח קלילה, מזגן שמימי באמצע הרחוב. בעבר ‘היה מזגן לכל הרחוב’, כיום – ברור לי שהמזגן נשלח בשבילי, אישית, וגם בשביל עוד כמה באופן אישי.

בכיתה יושבות 40 תלמידות ולומדות אותו חומר, מאותה מורה. בכיתת חנ”מ לכל תלמידה יש תוכנית לימודים אישית שנבנתה לצרכיה. יתכן שהיא מעבירה אותה עם עוד תלמידות, אבל זה אישי לגמרי. גם לי יש תוכנית אישית. כתוב בה שאני אתחתן כמו כולם, כתוב בה שאני אגור ביחידונת ליד ההורים, כנ”ל. כתוב בה עוד הרבה דברים כמו כולם, ועוד דברים אחרת מכולם. אבל היא הותאמה לי באופן אישי.

המשהו הגדול שלא כמו כולם – כבר סיפרתי לכם – שבשביל לזכות להיות אמא אני צריכה להשקיע הרבה. דמעות, דם וכאב. אבל יש משהו שלם ורגוע כל כך בתוכנית האישית שלי, למרות ואולי בגלל.

אין לי טיקט על החולצה ולא כרטיס בארנק, אבל תדעו שאני חברת מועדון v.i.p. של יחס אח”מים. האמת, לא רק אני חברה שם. אם תחשבי דקה, תראי שגם את במועדון הנכבד הזה. 

איזה כיף לנו!