גוש חוסם
חשבתם פעם על הילד הזה,
שבהולדתו משנה סטטוס להרבה אנשים?
בעלי נולד כזה.
אצלי אפילו עוד יותר מרשים.
בכור עם בכורה.
נכד ראשון, נינה ראשונה.
מאז שנולדנו כבר חיכו לחתונה…
אותו כלל גם לעניין הנהרה
שהייתה שפוכה על פני הדורות מלמעלה,
שמחכים ב(חוסר) סבלנות לדורות הלאה.
אצלנו מדברים יפה לסבתות כבודות,
אז רק לדפים שלי אני צועקת את הסודות –
שאל תבנו עלינו, זה יכול לקחת זמן.
תתמקדו בבאים בתור, תכל’ס,
אולי הם יחליפו לכם את הסטטוס,
כשאנחנו עדיין נשב בבית ריקן…
לא צריך לעקוב האם עליתי במידה,
כי רק על עוד חבילת שוקולד היא מעידה…
אפשר לאחל, אבל טוב יותר להתפלל
שנראה מכם הרבה נכדים, בעזרת הק-ל
ויום אחד כשיבוא, בקרוב הלוואי,
ונביא לכם נכד אחד לזקונים
נבקש בשקט שתזכרו לו, אולי
את זכות הבכורה, כי הוריו ראשונים!
וגם אם לא, אנחנו בטוח נשמח,
לו רק יוגשם החלום שצוין, לא הובטח.
ולא נתמקד בזוטות כמו זכות הבכורה,
כי לא ישנה לנו אז כתר ויוקרה…
אז סבא וסבתא, תודה על התפילות,
הן בטוח עוזרות ובשמים פועלות.
תהיו רגועים למרות שאין ממה,
כי זה שתלחצו לא יעזור מאומה.
וסליחה שהחצפתי, זה רק ליומן,
ואתם לא אמורים לקרוא אותו, כמובן…
עשה למענם
כיהודיה מאמינה גדלתי על ברכי הידיעה שד’ נותן כלים ביחד עם הניסיונות. ביחס לעצמי קל לי להרגיש כך. אני לא מתמוטטת סופית מרוב אכזבה. בסוף אני אקום בבוקר באמונה שיום יבוא ואני אהיה אמא מחייכת עם עגלה.
זה ביחס לעצמי. אבל לפעמים אני לא מסוגלת לשאת את כאבם של בני המשפחה. אחותי בת החמש נשארה בבית עם חום. היה לי בוקר חופשי ולקחתי אותה ליום כיף, ועל הדרך שמעתי על בעיותיה החברתיות. בעיות מסוג שאמא שלי לא תספר לי. החברות החליפו חוויות מביקורי האחיינים. אחותי הודיעה בתמימות שאין לה אחיינים. ידענית אחת הסבירה לה ש”אין לך אחות נשואה, אז אין לך אחיינים!” הקטנה לא נשארה חייבת: “יש לי אחות נשואה! אתן לא זוכרות, היא התחתנה מזמן…” אבל זה רק חידד את השאלה הבוערת: “אם כך, למה אין לך אחיינים???”
בניגוד לדקירת המחט, בדקירה שהרגשתי בלב לא יכולתי לעמוד. מעמד חברתי לילדה הוא עולם! אז אם לא למעני, אנא ד’, למען מעמדן החברתי של האחיות והגיסות! למען הסבתא-רבא שרוצה כל-כך לראות דור נוסף. למען החברות לעבודה שהרימו גבה על ההתפרעויות שלי בטיול-גיבוש האחרון. למען חברותי הטובות שלא נעים להן לבשר לי על חדשות טובות…
וזה עוד חלק מהניסיון – להאמין שלא רק בשבילי נתפרה החבילה הזו באהבה, מלווה בכל הכלים שצריך כדי לצלוח אותה. אלא גם בת החמש קיבלה כלים לדיון המעליב על הספסל בחצר הגן, הסבתא רבא וידיה הרועדות קיבלו משמים מקל להישען עליו.
ואז אני נאנחת בעצמי אנחה גדולה של אישה קטנה שהחיים גדולים עליה, וה’למענם’ הוא עוד חלק בתחינה העמוקה שלי בעצמי. אם לא בשבילי, אז בשבילם, אבל בעיקר בשבילי… דחוף!
