פרק 39

נועה:

“חנוך, הכול בסדר ב”ה. מקווה שאתה ישן… אחזור הביתה במונית. אל תדאג. ו… תודה על הכול. אני מעריכה ממש שחיכית לי בכותל… מקווה שלא תהיה עייף מידי בכוילל בגללי… להתראות”.

אני שונאת להשאיר הודעות בתא הקולי, אבל לא מגיע לו לדאוג, ומי יודע מתי אחזור הביתה ועד מתי תשרוד הסוללה של הפלאפון שלי.

מקצה המסדרון אני רואה את אמא של חוי מתקרבת אליי. “חוי ישנה. את רוצה ללכת הביתה ולחזור בבוקר?”

“אם חיכיתי עד עכשיו, אני מעדיפה להמתין עוד קצת”, אני אומרת, ומקווה שזה מה שנכון לעשות. “אלא אם כן את מעדיפה שאלך…” 

“לא, חס וחלילה”, אומרת שרה, והפעם אני מאמינה לה. “אמרתי לאחות שצמודה לחוי להתקשר אליי מיד כשהיא מראה סימני התעוררות. אנחנו יכולות לרדת לעשות סיבוב באוויר. מתאים לך?”, היא שואלת במבוכה אופיינית לשתי נשים זרות שהמציאות קרבה ביניהן בעל כורחן.

“מתאים מאוד!”, אני אפילו שמחה מהרעיון. הגוף שלי מאותת לי כבר מזמן שהחמצן במחלקה משומש במצב גרוע. 

הספסל מחוץ לבית החולים פנוי, ואנחנו שמחות בו בפשטות. מתיישבות ונהנות מהמשב הנעים ומהשקט.

“אני לא יודעת מתי הייתה הפעם האחרונה שדיברת עם חוי, או עד לאיזה שלב את מעודכנת, וגם יש לי תחושה שאת לא ממש מעוניינת לשתף אותי בפרטי היחסים שלך עם הילדה שלי…”, שרה מסתכלת עליי, מקבלת אישור אילם להנחה שלה וממשיכה לדבר בעודה מסתכלת על האורות המרצדים בחשכה שלפנינו.

“הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה בשבוע שעבר, בדירה החדשה שלהם. הדירה השכורה!”, קולה של שרה עולה בכמה דציבלים בבת אחת. “קנינו להם דירה ברמות, בלי שום סיוע כלכלי מהצד השני. זה עלה לנו דמים מרובים, שיהיה לך ברור… ופתאום, בלי שום הכנה מראש, הם מודיעים לנו שהם כבר לא שם! אפרים מכר את הדירה ושכר איזו עליבות של 50 מ”ר בחור שאני אפילו לא מכירה, במרחק של למעלה מחצי שעה נסיעה ממרכז העיר”.

אני בולעת בקושי את הרוק, המומה מכדי להשחיל מילה אמפתית.

“אפרים הנחית את זה על חוי כששוחררה מהאשפוז האחרון. היא לא ידעה כלום! לא שהיא סיפרה לנו על זה, פשוט ראיתי את ההלם שלה כשהגענו לבקר ברגע ששמענו את הבשורה”.

שרה קמה מהספסל, מחבקת את עצמה ומתרחקת.

אני נשארת עם המצפון החובט בי כמו ציפור שנכלאה בחדר.

אולי יכולתי למנוע את ההידרדרות הזו? אם רק הייתי מצליחה לשכנע את חוי לדבר עם הוריה, הלידה המוקדמת הזו הייתה נחסכת ממנה? מכולם?

האוויר קר. באופק הלילה מתחיל להראות סימני כניעה.

שרה חוזרת לכיווני ומתיישבת על הספסל כשעל פניה נחישות חדשה.

“יש לי בקשה”, היא אומרת ועיניה בורקות ממבוכה, אבל לא רק.

“עד חצי המלכות”, אני עונה בחיוך תשוש.

“אני רוצה לדבר עם התינוקת שלי על התינוק שלה, ועליה, ועליהם, לפני שאתן נפגשות”, המבט של שרה חובט בי, בלי שהיא מתכוונת. חוסר הביטחון שלה מולי כאשת מקצוע נלחם באינטואיציות אימהיות בריאות.

“נפלא”, העיניים שלי נדלקות כמו פנסים, וברור לי משפת הגוף שלה שהיא מצליחה להשתכנע מהמילה הבודדת, ועוד יותר מזה, מהתגובה הפיזית שלי שמצטרפת ספונטנית.

“את אמא שלה, שרה. את יודעת הכי טוב בעולם מה הבת שלך צריכה”.

אני קמה, אוספת את השקית החבוטה שלקחתי איתי בתחילתו של הערב המכונן הזה.

“אם וכאשר, את יודעת איך למצוא אותי”.

חוי:

“אמא, אני אמורה להשתחרר היום, לא?”, סיימתי לספור באצבעות שלושה ימים, וכששלושתן זקורות אני שואלת את השאלה הקטנה הזו.

“אמורה”, אמא מחייכת חיוך שרק אימהות יכולות להפיק מעצמן למרות שהן מרגישות גרוע.

“בעצם אני אמורה ללמד הבוקר, אם לא השמירה. או אמורה לשכב במיטה בבית, שומרת על עצמי ועל התינוק שאמור היה להיות עובר”. אמורה להיות בעלים של דירה מתוקה בשכונת רמות. אמורה להיות זוגה צעירה טרייה ומאושרת. את כל זה אני לא אומרת, אבל בועטת בעצמי את המילים בראש.

“אנחנו מובלים”, אמא כנראה ממשיכה את שרשרת ה’אמורים’ גם בראש שלה, וקוטעת את שתינו. 

“רוצה ללכת לראות את פיציק?”, היא שואלת אותי.

אמאל’ה. אני רוצה לומר. איך הוא נראה? כשהיו לנו תוכונים בבית ונולד להם תוכון קטן, הוא היה נראה נורא. גם שלי נראה ככה עכשיו? כמו אפרוח בלי נוצות? עם עיניים גדולות מידי ועור חשוף?

“עוד מעט”, אני אומרת לאמא ורוצה לישון עוד. כמה טוב שאני עייפה כל כך.

“בוקר טוב”, אחות נמרצת מפשילה את הווילון בחוסר אינטימיות משווע. “מה שלומך, מתוקה?”

כמה מתוקה אומרים לי כאן. חזרתי להיות בגן אלישבע. אני מושכת כתף. “הדוקטור רוצה לבוא לראות אותך, אז תתארגני, טוב?”, לא טוב. לא בא לי. אם גן אז עד הסוף.

אמא מסדרת טיפה את השידה ההפוכה שלידי, מקמטת עטיפות שוקולד ריקות, מערימה כוסות מטפטפות מבפנים והרופאה נכנסת. “חוה!”, עליה אין מדבקה של “מתוק מידי” כמו על האחות שקדמה לה. היא נבלעת בי יותר. 

“איך את מרגישה?”, היא שואלת ותוך כדי מרימה אליה את הטופס שבחזית המיטה שלי. 

“טוב”, אני אומרת. “רוצה ללכת הביתה”. לבית של אמא, כאילו. אבל שם יותר ‘הביתה’ בשבילי מאשר הדירה הנרקבת. 

“רוצה, אה?”, היא מורידה את המשקפיים אל סוף האף ומחייכת אלי. “לרצות הביתה זה סימן טוב”, מהבהבת לאמא. “אבל את עוד נשארת פה איתנו ועם החמודי שלך. ראית אותו כבר?”

“לא”.

“המדדים שלך לא רוצים הביתה”, היא משתפת אותי. “תישארי ליד התינוקי שלך. הוא מחכה לך ממש”.

היא מציעה, “ואמא תדאג שנועה תבוא לכאן. נסדר לכן חדרון קטן שתוכלו להיפגש בו. את צריכה הרבה כוח”.

המילים האלה, האחרונות, ממלאות אותי בכוח יותר משלוש שקיות הדם שהזינו אותי בימים האחרונים. יותר מהזריקה ההיא, שהרגיעה אותי אז. 

המילים האלה, והיד של אמא שסוגרת על היד שלי, מנשימים אותי בחזרה ומחזירים אותי להיות חוי. 

ככה, עדיין עם היד של אמא, אני הולכת לראות את פיצי.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

אוהבת ליצור? סדנה במיוחד בשבילך, קצת הרפיה וחדוות יצירה.
משהו, החלק הנשי הזה שאוהב יופי וטעם, התעורר בי. פתאום רציתי שהסלון שלי יהיה באמת יפה ושהמטבח שלי יהיה מעוצב עד הקצה.
טובעת בים מטלות ורוצה לנהל זמן בצורה נכונה? בואי ללמוד מה זה באמת.
הוא בבית הכנסת, לומד, ואת? עם הטיטולים והילדים בבית…רחוקה?
איך יודעים אם מברכים על המאכל מזונות? הדרכה חשובה.
אנחנו זקוקים לזכויות! מוסיפים בכבוד שבת קודש.

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!