לא בטוח שאוטובוס מטרטר בשעת אחר צהריים עמוסה, הוא המקום הטוב ביותר לחולל בו שינויים מהותיים בחייך.

אבל כבר מזמן למדתי שאם אחכה למקום ולזמן האידיאליים, כלום לא יקרה. פשוט כי אין זמן מושלם, ואין מקום מושלם; יש רק אותך, והנחרצות שבה את מחליטה שכך את לא מוכנה להמשיך יותר.

אני שולפת את הפנקס הוורוד שלי, זה שכבר הספקתי לעטר עם הילדים בחוג היצירה שעשיתי להם אתמול. פרחים זעירים, עדינים, שנועה צבעה באהבה וכתבה מעל “אימא”. יצא קצת קיטש, אבל מה אכפת לי, לפעמים הדברים הכי יפים בחיים הם קיטש.

אני מנשנשת את הקצה של העט. רושמת כותרת. Things to Do, כאילו מדובר בלא יותר מאשר עוד רשימה של מטלות בעבודה. מתחייך לי משהו בפנים. עצם הכתיבה משמחת אותי, מקלה עליי קצת, כאילו ההעמדה של הבעיות שלי בשורה יפה ומסודרת מתחילה לפתור אותן איכשהו.

לדבר עם אימא שלי, אני כותבת.

לדבר עם אבא שלי.

למצוא את נסיה??? לפחות לחשוב על זה.

לפתור את העניין עם יעל.

עוצרת. כוססת. מוסיפה שורה.

לפתור את העניין עם עצמי ועם הטור של יעל.

כך או כך, זה חייב להיפתר. אני חייבת לבדוק עם עצמי מה הטור הזה עושה לי ומה אני עושה איתו.

אז מאיפה להתחיל? אני סורקת בעיניים את רשימת המטלות הקלה-קלילה שהרכבתי לעצמי. יש כאן מגוון יוצא דופן של מערכות יחסים מורכבות להחריד להתמודד איתן, וקשה לי להחליט מה לקחת קודם לצלחת, כמו תמיד כשיש שפע רב מדי.

אני מתבוננת בחלון. הנופים מלאי הצבע של חלקה הקודם של הדרך כבר התחלפו בנוף אפרורי גוש-דני טיפוסי.

אני נאנחת ונשענת לאחור. ממילא לא מוצלח במיוחד לנהל שיחות חשובות מהאוטובוס, אני חושבת במעין הקלה. מתכוונת לנצל את שארית הדרך לנמנום קליל; הרי אין כמו פקק תנועה איטי ועסיסי לשנת צהריים טובה.

אימא שלי. טוב, לא באמת חשבתי שהיא תוותר לי כל כך בקלות על השתתפות במסיבת יום ההולדת של שיה. אני שוקלת להשתיק את הפלאפון, ואז קולטת שזו בדיוק הטעות שניהלה אותי עד עכשיו: להתחמק. לא להתעמת. לשמר את ההרמוניה המדומיינת שלי. לדחות לפעם אחרת, לזמן אחר, נוח יותר.

אז אני עונה. מנומנמת מבחוץ, דרוכה מבפנים. “כן אמא, מה קורה?”

“אני? בסדר,” היא עונה לי, כנראה שוטפת כלים תוך כדי או משהו, “אבל מה איתך? אמרת שתחזרי אליי אתמול ולא חזרת”. הנימה שלה מאשימה בבירור ואני נאנחת. יידישע מאמע עד הסוף. עונה לה, בנימה ניטרלית ככל האפשר: “אני מתנצלת. חזרתי הביתה גמורה לגמרי ונכנסתי ישר למיטה”. זה נכון, כמובן, אבל רק חלקית; כי המיטה היא היעד שלי לא רק כשאני עייפה אלא גם כשאני עצבנית ומדוכאת ולא לגמרי יודעת מה לעשות עם זה, ואת, אמא יקרה שלי, אחראית ראשית לחלק גדול ממה שהרגשתי אתמול ואני עדיין מרגישה עכשיו.

רגע, למה לא לומר לה את זה, בעצם? אולי מה שאני חווה כנימוס בסיסי, שלא לומר כיבוד הורים, הוא למעשה בריחה לנתיב הנוח יותר של הדחקה וחוסר כנות?

“אמא, תקשיבי, יש לי משהו חשוב להגיד לך”, אני מתחילה… ומפסיקה. כמו כל מיומנות שעדיין לא רכשתי, גם היכולת לומר דברים קשים בקול רגוע ובוטח כנראה מגיעה עם הזמן והניסיון.

“כן, מותק, אני מקשיבה”, אומרת לי אמא שלי. אני עוצמת עיניים. מנסה להתרכז בקול שלה, להאמין שהיא מקשיבה לי עכשיו באמת. זיכרון מוקדם עולה בי: אני בת שש או שבע. אימא שלי מערסלת אותי כמו תינוקת קטנטונת. טוב לי כל כך בין הזרועות החמות והחזקות שלה. היא אוהבת אותי. אני אוהבת אותה. אני נאחזת בזיכרון הזה, מנסה לדבר מתוכו.

“קצת קשה לי לומר לך את זה, אבל אני קצת נפגעתי ממך”, ‘קצת’ זה בהחלט אנדרסטייטמנט בהקשר הנוכחי, אבל אין צורך להיות בוטים מדי.

“נפגעת? ממני?? מה עשיתי??”, התדהמה שלה נוזלת מבעד לחורים של האפרכסת כמו גלידה נמסה, וייסורי מצפון עזים מתחילים לפעפע בי. מה את רוצה ממנה, אישה טובה, אימא מסורה ואוהבת כל כך. אז היא יצאה עם יעל לפילאטיס, אז מה קרה. אבל אני מזכירה לעצמי איך הרגשתי אתמול. איך הרגשתי לפני שבועיים, כשיעל והיא ביקרו כאן.

“תראי”, אני מנסה לעשות סדר, “את מזמינה אותי ליומולדת שיעל עושה, נכון? תחשבי על זה רגע. היא כתבה עליי טור. הטור הזה פגע בי מאוד. ביקשתי ממנה להפסיק, היא המשיכה. היא לא שמה עליי”.

שתיקה כבדה משני צידי הקו. זהו. אמרתי את זה.

“אבל מה זה קשור אליי?”, אימא שלי שואלת לבסוף. “כלומר, אני לא חושבת שאת צודקת, אליענה. את מאוד מאוד חשובה ליעל. התגובה שלך מאוד הכאיבה לה. אבל אני לא יכולה להתערב בזה יותר מדי. שתיכן בנות שלי ואסור לי לקחת צד, אליענוש, תביני אותי”.

“אבל אמא”, התסכול שלי עולה, “את לא מבינה? בעצם זה שאת אומרת לי שאני זו שפגעתי ביעל את כבר לוקחת צד!”, ראש עם פאה בלונדינית מטופחת מסתובב.

“אולי זה לא נעים לך לשמוע את זה”, אימא שלי אומרת באותו טון שהיא השתמשה בו כשהיא ניסתה להסביר לי למה אני חייבת להכין שיעורי בית למרות שזה ממש משעמם, “אבל את באמת פגעת בה”.

“תגידי, אמא”, אני מתאמצת לשלוט בקולי, “גם ליעל אמרת שהיא פגעה בי? או שיש כאן רק צד אחד שאומרים לו דברים שלא נעים לו לשמוע?”

אימא שלי שותקת, אולי כי אין צורך לומר בקול דברים מובנים מאליהם.

“אמא, תביני”, אני מרככת את הטונים. כל כך חשוב לי שהיא תבין אותי, אבל כל כך חשוב לי לא לפגוע בה. אני לא יודעת אם אני מצליחה בכך. “אני יודעת שאת לא בוחרת צד, וגם אם קצת כן, זה הכי לא בכוונה. אני פשוט מרגישה שעם יעל שחזרה פתאום, והחיים החדשים שלה, וזה שהיא פתאום כל כך נוכחת בחיים שלך אחרי הרבה זמן שהיא לא גרה כאן – אולי אתן פתאום כל כך הרבה ביחד-” הקול שלי קצת רועד- “שאולי, איכשהו, קצת שכחת אותי”.