אני מתבוננת מבעד לחלון של המרפסת של האמבטיה. שם, דווקא שם, יש לי נוף מדהים של שמים פתוחים, הר מרוחק וקצת עצים ירוקים מנומרים בצמח מטפס סגלגל כלשהו. לפעמים אני תוהה לעצמי האם הייתי מוצאת לעצמי קצת יותר רגעים להתבוננות אם הנוף הזה היה ממוקם, איכשהו, בחלון הגדול של הסלון שלי, במקום הבניין האפור שתקוע שם כמו עצם בגרון.
אני נושמת עמוק, מתמלאת בחמצן ובשמש. מחייכת חצי חיוך נוגה. ההתבוננות הזו, שאני מתגעגעת אליה כל כך? ובכן, היא נמצאת בתוכי. הרי בכל מקום אפשר לתפוס קצת שמים, לנשום אותם פנימה ולהתפרש מלוא האופק.
“אמאאא!!! בואיייי!!!”, קריאה רמה קורעת אותי מהרהוריי העמוקים, כפי שלרוב קורה בסופו של דבר, ואני נזכרת שאי אז, כלומר לפני חמש דקות בערך, שלחתי אותם להתארגן לקראת יציאה. איך זה שהם כל כך זריזים פתאום, כשבבוקר צריך לפחות מזמרה חשמלית כדי לגזור אותם מהמיטות.
“הבטחת לנו לקנות נעליים!!!”, נכון, הבטחתי. אאוץ’.
כלומר, אני שמחה שיש לי ילדים. אני שמחה שהם גדלו, ברוך ה’, וזקוקים לנעליים חדשות. אבל בכל אופן, כשאני מדמיינת את עצמי מיטלטלת כספינה במורד הרחוב הגועש, אוחזת בחוזקה בידיות העגלה המקרטעת וזוג ילדים מהבילים תלויים לי מזה ומזה – לא פלא שמתעוררת בי שמחה מאופקת מאוד, מהולה בחרדה קלה לקראת הבאות.
מצד שני, יש משהו נחמד בלצאת מהבית, לסגור את הדלת ולהשאיר מאחור את הבלגן כולו.
אני מנסה להיאחז בפתיל המחשבה האופטימי הזה. לדמיין את עצמי יוצאת לטיול כיפי עם הילדים הבאמת מתוקים שלי אחרי הכל. טיול שאומנם יש בו חנויות ונעליים ועול, אבל גם שפע של שמים מוארים וצחוק שמח. כנראה שזה עובד לי, כי אחרי כמה דקות אני מוצאת את עצמי בלב המדרכה העמוסה, כמעט מזמזמת לעצמי שיר ישן ואהוב.
פתאום הפלאפון שלי מתחיל לנגן באותה המנגינה בדיוק. אני מצליחה לשמוע אותו למרות שמשאית האשפה עוברת ממש לידי במשב מצחין. אני סותמת את האף ביד אחת, מובילה את העגלה ביד השנייה, וביד השלישית שאין לי, אני מנסה לפשפש בעמקי התיק בחיפוש אחר הפלאפון. והנה הוא כאן, מתחת לפלפלים הצבעוניים החתוכים והביצים הקשות.
אימוש מתקשרת.
אוי. האדם הלא נכון ברגע הלא נכון, אני חושבת לי בשקט ועם רגשי אשם, ומתלבטת אם לענות ואיך ומתי.
היא הרי תשאל אותי בנימה מאופקת איך זה שלא התקשרתי כל כך הרבה זמן, היא הרי כל כך דאגה לי, ומה שלום יונתן והילדים, ואם הכל בסדר, ואם אני בטוחה שהכל בסדר, היא שומעת על הקול שלי משהו, הכל באמת בסדר, מותק?
בטח שהכל בסדר, אמא, אני אגיד לה ואנסה לא להסגיר באמצעות הקול שלי בשום פנים ואופן את העובדה שאבא שלי ביקר אצלי אתמול. חוץ מזה, אימוש, אני כל כך שמחה שהתקשרת! גם אני התגעגעתי אלייך, מה שלומך?
בסוף, בסוף בסוף, אחרי שאני מסיימת את השיחה המדומיינת והאמא המדומיינת שלי מרוצה ומדושנת לגמרי, אני מתפנה לענות לאמא המציאותית שלי, זו שמחכה מעבר לקו וציפורניה המטופחות כבר מן הסתם מתקתקות על דלפק העץ במטבח הפתוח היפהפה שלה.
“אליענוש! מה שלומך, מותק שלי?”, הנימה הצוהלת שלה היא לגמרי לא מה שציפיתי, אבל אני זורמת. מורחת על הפנים את החיוך הכי גדול שלי. “אני בסדר, אמא, מה איתך? יצאתי עם הילדים לקנות נעליים, רוצה לקפוץ אליי בערב לכוס קפה? אפיתי קרואסונים מדהימים”, אני בקושי עוצרת לנשום, “מתכון חדש. מה את אומרת?”
“מה?”, היא נשמעת קצת מוסחת ומשום מה זה מטריד אותי. “אוי מותק, הלוואי שיכולתי, כבר קבעתי עם יעל ללכת לפילאטיס, אבל שנייה, יש לי משהו חשוב להגיד לך… “
אני משותקת. כלומר, מבחוץ אני ממשיכה ללכת ואפילו מוציאה טישיו לנקות לשירי את האף, אבל משהו מתאבן בי מבפנים.
היא קבעה עם יעל ללכת לפילאטיס.
היא אפילו לא שמה לב שלא התקשרתי.
“אז ככה”, היא אומרת, “יעל ביקשה ממני לדבר איתך. היא עושה ביום רביעי מסיבת יום הולדת לשיה שלה, היא מאוד רוצה שתבואי”.
מאוד רוצה שתבואי. הממ. אני מדמיינת לעצמי את השיחה.
-מה, יעל, את לא הזמנת את אליענה ליומולדת של שיה? זה לא יפה, מתוקה שלי. היא יכולה להיעלב.
-בסדר אמא, בכיף, אם את רוצה את יכולה להזמין אותה, לא אכפת לי.
“אמא, אני חייבת לסגור, אני חוזרת אלייך אחר כך”, אני ממהרת לסיים את השיחה לפני שאני מתחילה ליילל באמצע הרחוב.
אני נושמת עמוק. מנסה להתאפס. תקחי את עצמך בידיים, אני אומרת לעצמי, אין כאן שום דבר חדש, נכון? אז אמא שלך לא חיכתה לך שתואילי להתקשר אליה. אז את לא ממש מרגישה שאת חסרה לה, או ליעל. את עדיין חייבת לסדר לעצמך את החיים, בדיוק כמו שהבטחת לעצמך אתמול בלילה. וזה לא קשור להתנהגות של יעל או של אמא שלך, או כמה אהבה היא מפגינה כלפייך ברגע נתון. זה קשור רק אלייך, עד כמה את בוחרת לקחת אחריות על עצמך, על אופן הפעולה שלך ועל מה את מרגישה, ולא סתם להיגרר אחר הנסיבות, מרגיזות ומתסכלות ומקוממות ומכאיבות (!) ככל שתהיינה.
“תישארו פה שנייה, ותשמרו על שירוש”, אני אומרת בהחלטת פתאום לנועה ולאורי ונכנסת לחנות סמוכה. קונה לי פנקס קטן, ספירלה, ורוד כהה. עט כחול עם פרח בקצה.
היום, כמו שאומרים כל הפסיכולוגים בגרוש, הוא היום הראשון לשארית חיי.
כדאי לי לחיות אותו טוב.
אני יוצאת מהחנות. ממצמצת לאור השמש. מדחיקה, לפחות לכמה שעות, את הכאב. מחייכת לילדים שלי. אני האמא שלהם. “אז מי רוצה ללכת לקנות נעליים?”
