אפשר ליהנות מאוד מלהיות אמא ומלגדל ילדים!
נשמע הזוי?
אבל זה מה שהבנתי, כשמצאתי את עצמי בוקר אחד, לאחר תקופה קשה מאוד של התמודדות יומיומית כבעלת עסק ואמא מותשת לארבעה ילדים קטנים, ובנוסף חולה בפיברומאלגיה.
היו לי חלומות כיצד המשפחה שלי תראה. משפחה אידאלית – אבא, אמא וילדים צייתנים שחיים בהרמוניה, בשמחה ובשלווה. תמונה מושלמת.
הבעיה הייתה שהחלום הזה היה רחוק מאוד ממציאות חיי. מצאתי את עצמי עייפה, עצבנית וכעוסה. הילדים היו מטרד (כן… לא פחדתי לומר זאת!), אז התחלתי בחיפוש נואש אחר פתרונות מעשיים לשינוי המצב בבית, עם הילדים שלי.
ניסיתי פרסים, מחמאות, עונשים, אבל 'זה לא עבד לי'…
הורגלנו לשינויים מעשיים שמתבטאים בפעולות חיצוניות: תגידי לו כך… תני לו חיבוק… דברי איתו בשפה פשוטה… תזכרי לו שוב ושוב… ועוד הנחיות מפורטות איך לעשות את הדבר הנכון במקום הנכון.
ואף שלא חל שום שינוי, אנו מנסים שוב ושוב, מכיוון שאין בידינו פתרון אחר.
נתקלתי פעם בהגדרה של איינשטיין ל'אי שפיות': "לחזור שוב ושוב על אותה פעולה ולצפות לתוצאה שונה". מהר מאוד הבנתי כמה אני 'לא שפויה'. חיפשתי תוצאה שונה אך חזרתי שוב ושוב על אותן פעולות: פרסים, עונשים, מחמאות, צעקות וחוזר חלילה…
השאלות הכי נשאלות בקרב האימהות הן "מה עושים כשהילד מרטיב/בוכה/לא רוצה לישון/לקום/ללמוד?".
אנשים מחפשים טיפים, טכניקות, אמירות כדי לשנות את המצב, אך לא זו הדרך.
לפני כמה שנים, בסדנה שבה השתתפתי, שוחחו איתנו על תקשורת עם ילדים – איך לדבר עם ילדים כך שהמסר יקלט. חילקו לנו דף הוראות 'עשרת הדברות' – באיזה טון לדבר, מתי לדבר, באילו מילים כדאי להשתמש, איך לשבת ועוד. אני זוכרת את האימהות האבודות ששבו לסדנה לאחר שבוע באכזבה קשה – זה לא עבד להן.
למדו אותנו שלמילים יש כוח גדול. אכן, אך כשמגיעים לחינוך אנו רואים שזה לא בדיוק מה שעוזר.
זה כמו רכב שנתקע באמצע הדרך.
הנהג דופק בעצבנות על ההגה, מנסה להתניע ולהניע את ההגה ימינה ושמאלה, וכשזה לא עוזר הוא מביא את ארגז הכלים שלו ומנסה לתקן את ההגה, מוציא את הברגים ומבריג שוב…
שוטה שבעולם! לא זה מה שיפתור את הבעיה! כשהרכב נתקע, הפתרון הוא בתיקון המנוע, לא בהגה!
כשיש קושי צריך לבדוק מה קורה במנוע.
המילים, שיחות המוסר, הכעס, המחמאה – לא באמת פותרים בעיה.
המנוע. מיהו, מהו? היכן הוא נמצא?
מכירות את הסיטואציה שהילד מראה לכן שוב ושוב את הקשקוש שצייר בדף כדי שתתלהבו ממנו, ואתן מחייכות, מחמיאות, אך בפנים אתן כבר חסרות סבלנות, והילד קולט היטב שההתלהבות שלכן לא אמיתית.
מכירות שהילדים משחקים ב'אבא ואמא' וכשהם בתפקיד, הם מפתיעים אתכן באמירות מדויקות שמעולם לא ציינתן בפניהם, כמו: מה אתם חושבים על השכנה או על החמות…
חשבו לרגע על עשרות הפעולות שהילדים שלכם עושים בלי שאתן מבקשות מהם או משוחחות עליהן, כמו נטילת ידיים לפני הארוחה, לא לצאת בפיג'מה מהבית ולא לאכול בשר בחלב.
עכשיו חשבו היטב, כמה שיח היה סביב הנושאים הנ"ל?
לרוב, כשאני שואלת אימהות את השאלה הזו, הן אינן זוכרות ששוחחו על כך אי פעם.
לעומת האמירות שעליהן אנו חוזרות שוב ושוב: "תלו את התיקים במקום!", "אני מתחננת: כביסה רק בתוך הסל!", "בואו כבר לאכול ארוחת ערב!", "קומו כבר!".
דברים הנאמרים מדי יום בנחישות אך לא גורמים לשינוי של ממש.
ההבדל הגדול אינו מצוי באוצר המילים או בטונים שבהם הן נאמרות, כי אם במנגינה הפנימית.
לכל אחת מנגינה חרישית מאוד. היא לא נשמעת דרך מילים. היא מנגינה שיודעת, שבטוחה, שאת היא האמא! ויש לך את הסמכות לבקש, לצפות ולדרוש.
המנגינה הזו היא המנוע הפנימי שמפעיל אותנו, האימהות. המנגינה הזו מתנגנת במקום שאת בטוחה בעצמך.
היא מנגנת לך ניגון של שלווה, של רוגע, של שמחה אמיתית בתוך המשפחה.
משימת השבוע: הקשיבי למנגינה הפנימית שבתוכך במצבים שבהם יש שיתוף פעולה מצד הילדים.
להתראות בפעם הבאה
באהבה, צירה.
