אתמול ראיתי אותם.
עברתי ברחוב יפו, בדרכי לסליחות בכותל, אפופה באווירת אלול המנשבת עם צינת הלילה של ירושלים ולא יכולתי שלא לבכות כשראיתי אותן.
כשראיתי את כל אותן נשמות אומללות הרחוקות כל כך, מתגעגעות כל כך, ואפילו לא יודעות למה הן
מתגעגעות…לא צריכה לספר לכן איך נראה הרחוב בחצות הלילה…
המשכתי לצעוד במהירות, כשבליבי כאב אמיתי, מנסה להכיל את הניגוד בין האוירה שאופפת אותי לבין האווירה ברחוב עצמו…
ואז חשבתי לעצמי,
את-זכית.
זכית בזכות גמורה להיוולד לתוך המציאות הזו של חיי תורה וקרבת אלוקים אמיתית.
את חיה ומרגישה את קרבת ה’
אבל אלה? אלה לא זכו, גם אם הבתים שנולדו בהם נראים כמו בתים של קרבת ה’, ואפילו אם הבתים שנולדו בהם הם אכן בתים של קרבת ה’, אך הם לא זכו באמת להרגיש אותה…
בטח אם נולדו לתוך מציאות של ריחוק וניכור, מציאות של חוסר ידיעה.
את הולכת עכשיו לסליחות, להתקרב אליו, להיטהר.
את בעוד שבוע תעמדי בבית הכנסת בתחושה מרוממת ותבקשי עם כולם “גלה כבוד מלכותך עלינו…והופע והינשא…לעיני כל חי”
תתפללי על גילוי שכינה, על המלכת ה’, על מציאות אלוקית שלמה.
והם?
הם יסתובבו…יחפשו את עצמם ואת ליבם… אני לא באמת רוצה לחשוב היכן הם יהיו…
ואז חשבתי עליו, על בורא עולם.
לא הרבה יהודים יש בעולם, ומתוכם כל כך מעט שמכירים בו, שמבקשים על התגלות
מלכותו, שממלכים אותו!
יש צער שכינה גדול מזה?
אני לא יכולה להתעלם! אם כל אותם ילדים שלו לא מכירים בו, לא ממליכים אותו, רחוקים
ממנו כל כך, הכוח שלי כפול ומכופל! האחריות על גבי הרבה יותר גדולה!
עלי לבקש, להתפלל ולהמליך לפחות כמו עוד אחד, אם לא יותר…
אני קוראת לך להצטרף אלי, מהבית, מבית הכנסת, מהחצר… בכל מקום שבו תהי.
קחי בליבך עוד יהודי אחד שרחוק מאבא, שלא נמצא איתנו שם, שלא זכה להתרוממות של ימי הרחמים והסליחות,
ובשעת התפילה, התפללי גם בשבילו,
היי לפיו,
בטאי את את רצונה של נשמתו שהוא כנראה אפילו לא מודע לה…
כשאת זועקת “יהה שמי רבא מבורך לעולם ולעולמי עלמיא” תצעקי גם את הצעקה שלו, של הנשמה שלו, שרק רוצה את ייחוד מלכותו בעולם.
“…וישמעו רחוקים ויבואו – ויתנו לך כתר מלוכה”
