”וְעַל ‘אֱלוּל’ שֶׁלִּי

מָה יְהֵא?!”

מַחְשָׁבָה עוֹלָהּ בֵּין אֵדֵי הַקָּפֶה…

‘אֱלוּל’ שֶׁלִּי, הֵיכָן?

הַאִם לִקְרָאתוֹ לִבִּי מוּכָן?

‘אֱלוּל’, אַיֶּךָ?

אוּלַי אֵי שָׁם 

בֵּין כָּתְלֵי הַסֵּמִינָר

נִשְׁאַר לוֹ הָאֱלוּל

זֶה המוכר,

הַמְּנַעֵר, 

הַמְּעוֹרֵר,

הַפּוֹתֵחַ דְּלָתוֹת לַדּוֹפְקִים

הַמְּזַמֵּן לַשָּׂדוֹת מְלָכִים…

וְאַיֵּהוּ אֱלוּל הַיּוֹם,

כְּשֶׁאֲנִי בֵּין מוֹצֵץ לְטִיטוּל

וְ’אֱלוּל’ צוֹעֵק בִּי בְּבִלְבּוּל..

אַיֶּךָ אֱלוּל

שֶׁל ‘סְלִיחוֹת’ וְ’עַל חֵטְא’

וּבֵן מִתְחַטֵּא אֶל קוֹנוֹ

חֲרָטָה, וִדּוּי וְקַבָּלָה לֶעָתִיד

וְכֶתֶם מוּסָר מִלִּבּוֹ…

וְעַכְשָׁו אַתְּ תּוֹהָה

בֵּין כֵּלִים וּכְבִיסוֹת

הָבוּ לִי ‘אֱלוּל’

לְהִתְקָרֵב, לְהִתְעַלּוֹת.

אַךְ אִם רַק תַּבִּיטִי,

תְּגַלִּי בְּמַפְתִּיעַ – 

הַמֶּלֶךְ כְּבָר כָּאן

בְּתִפְאַרְתּוֹ הוּא מוֹפִיעַ.

הוּא לֹא רַק בַּשָּׂדֶה,

הוּא קָרוֹב עוֹד יוֹתֵר

לֹא מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ לְמַהֵר

הוּא גַּם כָּאן בַּמִּטְבָּח

בְּתַבְשִׁיל מַהְבִּיל, בַּמָּרָק צַח.

בַּאֲרוּחַת הָעֶרֶב,

בְּקִפּוּל עוֹד גֶּרֶב,

בְּפָעוֹט הָרָחוּץ

וּבַקָּפֶה הַמָּהִיר, הַלָּחוּץ…

הוּא בַּצַּוָּרוֹן הַמְּעֻמְלָן, 

בַּבֶּגֶד הָרֵיחָנִי

אֵם יְהוּדִיָּה!

הֵא לָךְ הָאֱלוּל הֲכִי רוּחָנִי!

כָּל רֶגַע בְּיוֹמך

הוּא הִתְגַּלְּמוּת אֱלוּלך

כֻּלך עֲשׂוּיָה תְּשׁוּבָה

זוֹ הָרְצוּיָה, זוֹ הָאֲהוּבָה!

וּכְשֶׁיִּתְקַע שׁוֹפַר בָּעִיר

וְאַתְּ תּוֹצִיאִי מִן הַמְּקָרֵר הַסִּיר

עת עַם חָרֵד יַעֲמֹד בִּתְפִלָּה

וְאֶת תַּעַסְקִי בֵּין מְרִיבָה לִילָלָה…

דְּעִי כִּי הַמֶּלֶךְ אוֹהֵב,

שֶׁנְּתִינָיו מְבַצְּעִים אֶת תַּפְקִידָם הֵיטֵב

וְלֹא זוֹנְחִים אֶת הַצֹּאן

כְּדֵי לָרוּץ לְפגְּשׁוֹ עִם כָּל הֶהָמוֹן

מַעֲרִיךְ אֶת הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַרְתָּם,

סְמוּכִים כִּי הַמֶּלֶךְ יַעֲבֹר גַּם אֶצְלָם

וְהוּא יַגִּיעַ, זֶה בָּרוּר

אֵין סָפֵק

וְשָׁנָה טוֹבָה 

לְךָ יִרְשֹׁם לְסַפֵּק!