בגיליון הקודם דיברנו על המושג אחריות.
השבוע בחרתי לשים את הדגש על תחום שאימהות רבות נוטות לקחת עליו אחריות.
בוקר. כולם מוכנים ליציאה. גם הילד בן החמש מוכן עם תיק על הגב, רק דבר אחד עוצר את ההתקדמות.
הפרצוף שלו, החמוץ, והכתפיים שעולות ויורדות בהתנגדות.
“מה אתה רוצה, מתוק?”, אני מנסה לאסוף את הטון הכי רגוע שיש בי בשעה לחוצה זאת.
“ממ”, הברה בלתי מזוהה יוצאת מגרונו והכתפיים שוב מתנגדות.
“אתה רוצה לספר לי משהו?”, מנסה להיות אמפתית.
“מממ”, הוא עונה.
“אתה רוצה לקחת משהו לגן?”, מעלה רעיון.
“ממ”.
“הכול בסדר בגן?”, מתחילה קצת לחשוש.
“מממ”.
“אנחנו מאחרים, כדאי שתזדרז”, אני מעלה טענה.
“תהילה צריכה להגיע לבית הספר, הצלצול עוד חמש דקות”, מוסיפה גם היגיון בריא.
הוא ממשיך עם הכתפיים ונראה שהוא כבר כמעט בוכה.
הולכת למטבח וחוזרת עם טופי, העיקר שיהיה מרוצה.
הוא מתחיל לבכות.
“אתה רוצה את הטופי?”, אני שואלת בכעס.
“אם אתה ממשיך לבכות, אתה לא מקבל את הטופי”, אני מאיימת.
הבכי גובר.
“ובצהריים אתה לא הולך לחברים”, מחמירה את האיומים.
הוא ממשיך בזעקות עולות ויורדות.
“אם אתה לא יוצא הרגע…”, מעלה את הטונים, אולי אלו ירתיעו אותו.
תופסת לו את היד ויוצאת מבעד לדלת.
הילד לא מרוצה, ואת נדרכת, מגייסת את כל המשאבים? העיקר שיעלה חיוך, שיפסיק להתלונן, שיהיה מאושר?
וכל האנרגיות שאת מוציאה, לא מניבות פרי.
הילד לא מרוצה, ועם כל ניסיון נוסף שלך לשמח אותו, המצב רק הולך ומחמיר?
והתוצאה: את מותשת, מתוסכלת וחסרת אונים.
מה יכול לעזור לך לשחרר את האחריות המדומה שלקחת על עצמך?
להבין שמצב הרוח שלו תלוי בו.
לילד יש בחירה, בדיוק כמו שלך יש בחירה, וכל מה שתעשי לא יהפוך אותו למרוצה אם לא יבחר להיות כזה.
כדאי שתשימי לב שהמסר שאת מעבירה לו כשאת לוקחת את האחריות ונדרכת כשהוא עושה פרצוף, הוא:
זה נורא ואיום להיות ‘לא מרוצה’. תפקידי להושיע אותך מהמקום הנורא שאתה נמצא בו.
לעומת זאת, אם לא תיקחי אחריות על מצב הרוח של הילד, תעבירי לילד מסר אחר (בלי מילים):
לכל אדם יש מצבי רוח. אני סומכת עליך שאתה יכול להתמודד עם מצבי הרוח שלך, ואתה תמצא את הדרך המיוחדת לך להתמודד עם המצב.
“אז לא לשאול אותו מה קרה? לא לחבק אותו אם נפל?”, את שואלת אותי.
גם כשהאחריות לא אצלי, אני יכולה תמיד לעזור למי שהאחריות אצלו.
למשל, אם בעלי אחראי על הקניות בבית, אני יכולה לעשות קניות מדי פעם, וזה יבוא כעזרה ולא יהפוך להיות אחריות שלי.
גם אם האחריות על מצב הרוח של הילד נמצאת אצלו, אם יש לי אפשרות לעזור לו בלי לקחת אחריות, בוודאי שאין מניעה לעשות זאת.
אחריות היא מהות פנימית. כל פעולה יכולה להיעשות בשביל מטרות שונות.
אני יכולה לשאול מה קרה ולהשתמש בכל האמצעים כדי שיפסיק לבכות,
ואני יכולה לשאול מה קרה, כי אני כאמא רוצה להשתתף ולהיות איתו בפגיעה או בכאב, בלי לקחת אחריות.
מה תכלס?
בחרי משפט מתוך המאמר שלפנייך, או נסחי משפט אחר שתוכלי לחזור עליו בראשך בכל פעם שתרגישי שאת לוקחת אחריות על מצב הרוח של הילד שלך. למשל: “אני סומכת עליך שאתה יכול להתמודד עם מצבי הרוח שלך”.
נסי להגיד את המשפט לעצמך בכל פעם שאת מרגישה שאת לוקחת אחריות על מצב רוחו של הילד ואל תשכחי לכתוב לי איך הרגשת.
