אני ממהרת להביא כיבוד מהמטבח, גם כי זה הדבר הנורמטיבי לעשות וגם כי צורך דוחק בעשייה כלשהי מכה בי ברגע זה ממש. אולי בגלל שיעל, איתן בעלה, אבא שלי ונסיה נמצאים בסלון ונמנעים לפגוש זה את עיניו של זה.
אין כל כך כיבוד. אני מחטטת קשות בארונות ומעלה ברשתי חבילת עוגיות סנדוויץ’ ישנות וחפיסת שוקולד אכולה למחצה (לילדים שלי יש נטייה מגונה לנשנש קוביות שוקולד בהיחבא ולהסוות את עקבות הפשע באמצעות פרצוף תמים, שיניים מצוחצחות וידיים נודפות ריח סבון. בדיוק כמו אמא שלהם).
הוי, לפחות הקולה קר. אני מציבה אותו על השולחן בסלון.
נשארת.
אין לי ברירה. אני כינסתי אותם, תכל’ס.
“רגע, אבא, יעל”, אני אומרת משהו פשוט כדי לומר משהו, “אז זאת הפעם הראשונה שאתם נפגשים?”
אולי לא הייתי צריכה לומר את זה, אני חושבת כשאיתן מגלגל את עיניו כלפי מעלה באיפוק מרשים. מצד שני, איתן, אני לפחות ניסיתי לדבר. נראה אותך עושה משהו, חוץ מלהיות נורא מודע לעצמך ולשדר בכל מאודך “הריני מכיל בזאת”.
“כן”, עונה לי יעל בקדרות, “מאז גיל שמונה”.
אני ממשיכה באומץ. “יעל, את זוכרת שכשאבא עזב… היו כל כך הרבה שאלות שרצינו לשאול אותו…”, יעל שותקת. “ואולי יש גם שאלות שאבא רוצה לשאול אותנו…”, כחכוח עולה מן הפינה השמאלית של הסלון. אבא שלי מעוך על הכורסה כמו חתולה דרוסה על הכביש.
די. אני לא יכולה למשוך את זה יותר.
“אבא…”, הקול שלי רועד בעל כורחי, “מה היה ביום שעזבת אותנו?”
נסיה, בתנועה חתולית, בלתי מורגשת כמעט, מתקרבת אל עבר אבא שלה. מניחה יד על כתפו, בקרבה שקצת צובטת לי את הלב. מלחששת משהו.
הוא מגיב אליה. מפנה אליה מבט.
יעל יושבת מתוחה על הספה שמולו. “נסיה…”, היא אומרת בקול מתכתי, “תתני לו לדבר”.
“אבל הוא חלש”, היא עונה, מהססת, “לא בטוחה שהוא מסוגל עכשיו…”
יעל מזדקפת ומגייסת את הטון הארסי שלה. “נסיה”, היא אומרת, “אני מבינה שיש לך איזו פנטזיה ורודה על המשפחה שמתאחדת וכולם מתחבקים ובוכים אחד על השני, עם איזה שיר מרגש לסיום וכתוביות ורודות ומחיאות כפיים”.
נסיה מחווירה. פתאום אני קולטת שיעל צודקת, אוהו צודקת. נסיה מתאמצת כל כך לאחד בין כל חלקי המשפחה המפורקת שלה: אמא שלה, אנחנו, אבא. מה חשבת לעצמך, ילדה קטנה טיפשה. המשפחה הזאת קצת יותר מסובכת מפאזל רצפה.
“תצאי מזה, מותק. תתבגרי. זה לא הולך לקרות. אף אחד חוץ ממך לא רוצה שזה יקרה. אין לנו עניין. כולנו המשכנו בחיים, בלעדיו וגם בלעדייך. מה לעשות”.
“אבל אני כן רוצה לשמוע את ה(בולעת רוק, מבליעה מילה שנשמעת כמו ‘אפס’) הזה מסתכל לי פעם אחת בעיניים ומסביר לי למה הוא עזב אותי. איך הוא חי עם עצמו כל השנים. איך הוא מסתכל על עצמו במראה ולא מקיא. איך הוא גידל אותך“, היא מתכופפת קדימה וכמעט יורקת, “ואפילו לא דיבר איתנו“.
“אה… יעל?”, אני עוצרת אותה, אפילו שכשהיא מדברת אני מצליחה סוף סוף לשמוע את המחשבות של עצמי. “זה לא מתאים. באנו לדבר ולשמוע, לא להתקיף”. היא פותחת שוב את הפה. אני מתבוננת בה בתחינה כמעט אילמת. “בבקשה, יעל. בשבילי”, לא משנה כמה את צודקת. אני פשוט לא מסוגלת. לא בשביל זה התכנסנו.
אם אבא שלנו שומע, אם הוא נרתע, הוא לא מראה את זה. רק פוקח עיניים צרות, חומות, שגורמות לי לצמרמורת מרוב שהן דומות לעיניים של אורי שלי. אלא שמעיניו של אורי מתנוצצת חוויית החיים בכל מלאותם הססגונית; ואילו עיניו של אבא מביטות בנו מתוך פניו האפורים של אדם שעייף מן החיים זה מכבר.
“טוב”, הוא אומר בסוף. “אני לא יודע איך להסביר בדיוק…”, נסיה, עדיין חיוורת כמו חלב שנשפך על השיש ונשאר שם מאתמול, מהדקת את אחיזתה בכתפו. “זה בסדר, נסיה”, הוא מפנה אליה צדודית, זקנקנו הדליל מזדקר באוויר, “אני בסדר. את לא צריכה לשמור עליי”. היא פונה ממנו בדממה מובסת. מתיישבת על כיסא כתר ליד החלון, מתבוננת החוצה. תריסים מאובקים מציירים קווים לבנים בוערים על פניה.
“אז את רוצה לדעת”, הוא פונה ליעל, “מה קרה ביום שעזבתי. ובזמן… שלפני כן…”
הוא מדבר לאט. הרבה הפסקות. כאילו הוא מתכופף לאסוף, בכל פעם מחדש, את מחשבותיו שנופלות ומתפזרות כמו דוקים.
“אני לא יודע מאיפה להתחיל…”
“מאיפה שאתה רוצה. זה יתקדם לבד”, יעל ‘מעודדת’ אותו.
הוא נושם עמוק, נשימה ארוכה, קצת מחרחרת.
“טוב. אני פשוט אתחיל”.
