"אני לא מאמינה שעשית את זה," צונחת נסיה על הספה. "את בטוחה שאת שפויה?"

גם בי מנקרים אי אילו ספקות בעניין, אבל אני בולעת את הרוק בכוח ואומרת לה בקלילות של כאילו: "די בטוחה, כן."

"אבל… הטור הזה… זה היה החלום שלך…." מגמגמת נסיה.

"אני לא רוצה לדבר על זה," אני קוטעת אותה בתקיפות. "תה, נסיה? חמדת השקד או…" אני מפשפשת במדף, מנסה לפענח את השמות המוזרים של סוגי התה בארון שנשמעים כמו כל דבר מלבד תה, "דובדבנים שחורים ופירות יער?"

נסיה מניחה את ידה על אמת ידי. "אליענה, אני מכינה לי. ואני מכינה גם לך קפה. תלכי מפה."

אני מהבהבת אליה מבט מודה והולכת לחדר שלי, להירגע לדקה-שתיים. מתיישבת על המיטה, קצת רועדת. נושמת כמה נשימות עמוקות.

וויתרתי על הטור.

אין טור יותר. אין.

אין לי איך להתמודד עם זה עכשיו. אין לי איך להפנים את זה עכשיו. יעל תיכף דופקת, שאגות קרב וזעקות שבר עולים מחדר הילדים כמו שבריה של ספינה טרופה הצפים על פני המים, והכל, הכל, הכל מציף אותי. אני לא יכולה להתמודד עכשיו, לא יכולה להתמודד עם כלום. אפילו אם וכאשר יעל תגיע, אני לא יודעת אם אהיה באמת מסוגלת להשתתף באיזשהו שיח משמעותי ובונה.

אני לוקחת דף גדול. רושמת באותיות גדולות, פרועות, חסרות עיצוב, שמשום מה מוצאות חן בעיניי:

אני רושמת את כל מה שרציתי לשאול ולא יכולתי כי לא היה את מי, את כל מה שחלמתי לשאול כשכבר פגשתי אותו אבל עדיין לא העזתי.

דפיקות עדינות רוטטות בדלת. "אליענה? לשים לך את הקפה בסלון או שאת רוצה לפתוח את הדלת?"

"רגע," אני פולטת. "כבר באה."

הכתב שלי הולך ומיטשטש, הולך ונעשה לא קריא, ואני מרגישה גל לוהט, רועד, מתרומם בי. למה? למה??

אני חושקת שיניים. אני הולכת לוודא שייצא מהמפגש הזה משהו.

אני יוצאת אל הילדים שלי, שאינם מנומסים כמו נסיה (לא מאמינה שחשבתי את המשפט הזה), ועל כן מתגודדים ליד הדלת ומטיחים בה אגרופים בגדלים ובדרגות עוצמה שונות. הפנים של שירוש מלוכלכים משוקולד, הפנים של נועהל'ה מלוכלכים מדמעות ("אמאאא! אורי משך אותי לרצפה עם השערות שלי!!"), והפנים של אורי מביעים תערובת של כעס, חוסר סבלנות וסקרנות אדירה.

אני מתיישבת על הרצפה ואוספת אותם אליי לחיבוק ענק שמלכלך את החולצה שלי (בהירה, גווני וורוד וקרם) בנקודות שוקולדיות קטנות. קודם כל לנשום. קודם כל להירגע. הילדים שלי כאן. אמא שלהם כאן, איתם, אוהבת אותם וחיה איתם ומגדלת אותם ולא מתכוונת לוותר עליהם, בחיים, כי לוותר עליהם זה לוותר על עצמה. "אני אוהבת אותך",  אני לוחשת לשירוש באוזניים. היא מחייכת חיוך של מוצץ ושל רוק, גונחת "גגגג" שבע רצון ומחככת בי עוד קצת שוקולד.

נועה מתיישבת עליי ומתחילה לשטוח את כל טענותיה על אורי. אין לי באמת כוח להתמודד עם כל זה אז אני מכריחה אותו להתנצל וסוגרת עניין. נועה לא מרוצה במיוחד אבל מתרפקת עליי ולא אומרת כלום. אורי מתחיל לשאול אותי שאלות חופרות: "אמא, זה אבא שלך? למה הוא הגיע לכאן? למה הוא אף פעם לא הגיע קודם? אמא, למה את בוכה?" בשלב הזה נועה המהממת, הנשמה העמוקה והרגישה הזאת, קמה ומביאה לי טישיו. אני מדביקה לה נשיקה ומבטיחה לשניהם לשבת לשיחה רצינית מאוד ולהסביר להם הכל ממש, אבל לא עכשיו כי יש אנשים שמחכים לי. אורי רץ לדלת, מסתבר שהוא שמע את הדפיקות של האנשים האלה שאני לא רציתי לשמוע.

יעל עומדת שם עם בעלה.

הנה זה מתחיל.