שוב הקפה חורך לי את הגרון. הקפה טעים, זה ברור, אבל אני לא מצליחה להתקדם לשום מקום.
יושבת מול המחשב, מנסה, שוב, לכתוב את הטור הזה. תוהה, שוב, עד כמה היה חכם מצידי להסכים להצעה הנדיבה – אולי נדיבה מדי – של ענבל, לכתוב את הטור הזה בעודי חסרת ניסיון משמעותי בכתיבה. למה הם לקחו אותי בכלל. כי אני מוכשרת כל כך, או כי מילאתי להם בנוחות את המשבצת המתוקה של חרדית-מחמד, ואת המשבצת הפיקנטית והמפולפלת של מריבה משפחתית בין-מגזרית עסיסית?
אני מנשנשת את הקצה של העט. מנסה לכתוב רעיונות, להפיק רעיונות עמוקים מתוך הבור חסר התחתית שנקרא אני.
אין לי רעיונות עמוקים. אין לי רעיונות בכלל. יש לי ספוג במקום מוח. לא ישנתי כל הלילה ואין לי שום דבר חכם לומר על מצבה הקיומי של האישה החרדית מן הזן המצוי, או מכל זן שהוא בכלל.
יוסף חיים המתוק המהמם שלי (להלן ‘קושקוש’ או ‘קט-קט’, או כל כינוי אחר שמתאים לקופיפון הקטן והרך שהוא), לא בדיוק עוזר. כלומר, הוא בדיוק ולגמרי מפריע. הוא בוטש ברגלים, וזה חמוד. מחייך מתוך רפלקס, וזה גורם לי להתעלף עליו חופשי. הוא יונק כל הזמן, למעט הפסקות עיכול וצרחות מפעם לפעם, וזה מקסים ומבחירה והכול, אבל כמה כבר אפשר.
נו. מסתבר שלא מעט.
עכשיו, כמובן, הוא שוב צורח, ואני סוגרת את המחשב בתחושות מעורבות של הקלה (מה לעשות, אני לא יכולה לכתוב עכשיו אפילו שאני מאוד רוצה) ושל אשמה (למה לא כתבתי קודם, למה לא יוצא לי כלום, מה לא בסדר איתי?) וכמובן קצת לחץ (מה יהיה, ענבל רוצה את הטור הזה לשלשום ועדיין אין לי קצה חוט).
יוסף חיים מתחבר אליי ואני שוכחת הכול. לא בקטע קסום של ‘לשקוע בבועה שלנו’ וכל זה, יותר בקטע רדום של – אני כל כך עייפה עד שאני יכולה להירדם אפילו כשאני יושבת ואוחזת בתינוק מתפתל, ואפילו שאני יודעת שכשאתעורר כל הגוף שלי יהיה תפוס.
צלצול פתאומי ומעצבן מקפיץ אותי. אני נושפת בתסכול. מי זה מפריע את מנוחתה של אישה חודש אחרי לידה. מי זה לא יודע שלדרקון ישן לא מתקרבים.
יעל מתקשרת. לא עונה לה, אין לי כוח עכשיו.
אבל זה לא עוזר לי. ליעל חסרה היכולת הנפשית הבסיסית להכיל סירוב. היא מתקשרת שוב. ושוב. אני מחליטה שאני לא עונה, לא יקרה כלום אם פעם אחת יעל לא תקבל בדיוק מה שהיא רוצה מתי שהיא רוצה.
אבל מסתבר שטעיתי.
יעל לא מתקשרת שוב, ואני שוכחת מזה לגמרי. משרבטת איזשהו טור חמוד על האישה החרדית וילדיה ההולכים לאיבוד בעיר הגדולה, בעוד נשים זקנות וכלבים קטנטנים מתבוננים בהם בביקורתיות גלויה. שולחת לענבל לביקורת ועריכה וגולשת אל המיטה על מנת לבדוק מקרוב איך זה לישון במצב מאוזן. דווקא די נוח, ודי חריג בזמן האחרון.
מתעוררת שוב בזמן הפלישה הגדולה, הקרויה גם “בליץ ילדים מורעבים בשעת צהריים”, ובין מזיגה של מרק לטיגון של קציצות טונה, מגלה עוד שמונה עשרה שיחות שלא נענו.
יעל, יעל, נסיה, יונתן, יעל, יונתן, אבא שלי, יעל.
ורק, רק אז, נופל לי סוף סוף האסימון.
הייתי אמורה לפגוש את יעל ואת אבא שלי בבית קפה ספציפי ברמת גן, במפגש המילניום שתואם לפחות שבועיים מראש! כמה נסיה עבדה על המפגש הזה, כמה אבא שלי מן הסתם חיכה לו וחשש לקראתו, איזו דרך יעל ואני היינו צריכות לעשות כדי להסכים לעצם קיומו של המפגש הזה בכלל, ועכשיו שניהם מן הסתם יושבים שם ולא מבינים איך זה שלא הגעתי!!!
אני מפילה את הכוס שהחזקתי באותו רגע, שופכת על עצמי קצת מרק רותח, קופצת אחורה באתלטיקה שלא ידעתי שקיימת בי ו(כאן צונזרה מילה אבל הבנתן את הדציבלים) בתסכול כשגם הפלאפון שלי נופל על הרצפה ומתפרק לחלקים.
הידיים שלי רועדות כשאני מנסה לדחוף את הבטריה למקום.
“הכל בסדר, מותק, תודה” אני ממלמלת איכשהו כשאורי רץ אליי לבדוק מה קרה.
אמאל’ה, מה, מה, מה עושים עכשיו??
