שגרת גלות

בלגן מתגלגל סביבה, רובץ על הרצפה והמיטה. נוכח בחדר שהפך לדירה שלהם בלי כוונה. ברכי מהדקת שפתיים, שלא ישתרבב לה שום ‘אוף’ בטעות. שאף אחד לא ישמע אותו. הבית שלהם, על שלושת חדריו המסודרים, ממתין להם באשדוד. והם כאן, בחדר שמלי ותהילה תרמו להם לשמחת תורה. 

אף אחד לא אמר מילה כשהאירוח של החג התרחב למועד לא ידוע. מלי לא רמזה, אפילו לא בצחוק, שהמיטה מתגעגעת אליה. תהילה ארגנה – אין לה מושג ממי – שני סטים של בגדי יום חול לילדים, והסירים הגדולים לא חזרו לארון.

כשהתעוררה בבוקרו של חג עם אזעקות מייללות בתעלת השמע, ברור היה לה שהיא הוזה. לא הגיוני שעד לפה הגיעו האזעקות. אלו סתם החרדות שלה, שלוקחות אותה רחוק מדי. מלי היא שפרצה לחדר שלהם בהיסטריה והצביעה על החלון. הילדים שלה, מיומנים שכמוהם, ידעו לזהות מרחב מוגן ולהזכיר לכולם את פרק ק”ל. 

במוצאי החג לא היו אוטובוסים, וגם לא עניין לחזור לאזעקות התכופות. כולם ריחמו עליהם נורא, על המשפחה שאין לה מה ללבוש ביום של חול, כי אין ממ”ד בבית ואי אפשר להעביר את הימים והלילות בחדר המדרגות. 

הם לא קיבלו החלטה לחזור גם כשהודיעו שהמלחמה הולכת להתרחב, וגם כשאחיות שלה עברו ללמידה רציפה. הבגדים שלהם התערבלו במכונה עם הכביסה של כולם, הארוחות הכילו מהדורה מורחבת שדרשו מעבר לסלון, ובית הכנסת אכלס את דובי ואת הגמרא. 

היא השתדלה גם לשטוף כלים, ולפעמים להעביר סמרטוט על הרצפה. אין לה מושג אם ציפו ליותר. היא מקווה שלא. מאחוריה היו שעות אינטנסיביות של פעילות לילדים, הרבה אי בהירות, ומרחב צר שאמור להכיל גם את שלושת ילדיהם. 

אין לה אוויר, וגם לא מקום. יותר מחודש שהם ככה, בגלות. הבקרים מאפשרים לה לעבוד, בערך, אחרי שהילדים התארגנו בגנים מאולתרים שלא הכירה. בדיוק היא, שהרימה כל לבנה לפני שהגן קיבל את אישורה – נאלצת לדחוף את שאולי, מוטי ודבורי לאן שלא יהיה. מצב מלחמה, כמו שאומרים. 

מסיטה הררי פריטים לצד, מתיישבת על המיטה, פותחת מחשב. לא שלה. מה פתאום?! ממתי מביאים מחשב בחול המועד? אבא השיג לה מחשב מהגמ”ח של שוורץ. אפילו לא גבו דמי עלות. “השתתפות עם הנמלטים”, כך הסבירו. 

אצבעותיה נעות על המקשים, מחברות אותה מרחוק. מאוחר, והיא חייבת להספיק לעבוד משהו. לא רק בגלל הארנק המצומק. החברה כבר רוצה לראות את הגרסה החדשה בהקדם. לא ממש מתעניינת במלחמה ובגלות. היא חייבת להריץ נתונים, לאתר באגים ולפתור תקלות. קצת מורכב להיכנס למרחב עבודה בלי נתוני בסיס, כמו שולחן ייעודי וכיסא שלא משבר גב. צריכה לבקש מדובי שיקנה לה מקלדת ועכבר. יהיה נוח יותר לעבוד כשהם חיצוניים. גם המסך קטן מדי, אבל על זה היא כבר לא מתלוננת. אין לה אלף שקלים מיותרים בארנק כדי לקנות מסך חיצוני, ואין בחדר מקום להעמיד אותו. 

מתאמצת להתעלם מסביבת העבודה, להתרכז בה. לוקח לה זמן. היא מצליחה בסוף. שלוש שעות. באחת עשרה וחצי היא חודרת למטבח. רק לשתות כוס מים ולהעמיד את הסירים על אש נמוכה – מנחתה הצנועה כאורחת. אם היא עובדת מהבית, למה לא לדאוג לאוכל טרי? היא לא יכולה לתרום את שעות ההכנה, אבל להעמיד על הגז – בהחלט. 

אוטמת אוזניים מול הכלים המקרקשים בכיור בחוסר נחת. קודם שהכביסה בחדר תתארגן. הבגדים שאנשים טובים תרמו להם, ואין מדף פנוי בעבורם. הם לא הסגנון שלה, ולא במצב שביום רגיל היא הייתה מלבישה. אבל אלו לא ימים רגילים, וההוצאות גבוהות גם בלי לחדש גרדרובה לעונה שתיכף מסתיימת. בבית ההספקים שלה מרשימים יותר, מטפטפים סדר ומשכורת. 

מוודאת שלהבה קטנה רוקדת על החצובה, מקטינה אותה, חוזרת לחדר. לא לראות את המהומה. לא להתייחס אליה בשעות העבודה. לא לגעת בה. טוב, טיפה. כי אי אפשר להמשיך כך. עוד מעט הילדים יגיעו, ירמסו את מה שכבר נקי, יפעילו מתוכה מפלצות שרק כאוס של מלחמה ודרישת שגרה יכולים לייצר. חייבים למזער התמודדויות ידועות. 

ברכי משחקת ברוכסן המזוודה, יוצרת רווח דק בין השיניים, מבליעה בתוכה את בלילת הבגדים שקשורה למשפחה שלה, האישית. מהדקת שיניים שחורות ומותירה בחושך את כל מה שדוקר לה בעיניים.

הפלאפון מייבב. היא מערסלת אותו. אמא. בטח רוצה לוודא שהאוכל כבר מתבשל. “זכרתי”, היא מודיעה במקום ‘שלום’. 

“מזל טוב”, אמא עונה בלי קשר. “כפול. מיכל ילדה. תאומים”.

“מזל טוב”, היא מופתעת. תאומים! במשפחה שלהם. זה קרה גם להם. הי, מיכל הכפילה את משפחתה. וואו, ממש ניסיון האושר. איך היא תסתדר? טוב, כנראה תגיע להורים. להורים, מדגדגת בה המילה. הולמת בה. הבית הקטן לא יכיל את שתיהן. לא. ומיכל יולדת, ו….

ברכי שוכחת לנשום. בחוץ צורחת ציפור, קורעת את האוויר. אולי כי גם אותה הגלו בלי לשאול. אישוניה מתרוצצים על החדר. תעזי לומר עליו משהו רע. הוא קטן, הוא צפוף, והוא רחוק מעשן ואזעקות. שלום חדר. צריך לפנות אותך לטובת אחות יולדת. 

אוספת קול משאול. מצרפת עוד כמה שאלות שהפרוטוקול מחייב, לא שומעת לתשובות. הקירות נמרחים מולה, והיא בכלל לא התכוונה לבכות. לאן יוצאים מפה? איך מתארגנים? אפשר לחזור לאשדוד. שיפמן שורדת, וגם נעימי טוענת שזה לא כ-ז-ה נורא. יכול להיות. אבל היא יצוקה מזן אחר. לא בשבילה הבעתה מהרגע הבא, ומשלושים שניות של ריצה מבוהלת לחדר המדרגות, ולהספיק גם לתלוש את הילדים מהמיטות. מיירוטים מרעידי חלונות ולב, ומרסיסים שלא ברור היכן הם מתפזרים.

תזזית מנערת אותה. היא שופכת אותה על הכלים, מרוקנת את הכיור. מבריקה אותו. מפעילה את המגהץ, מעמיסה לצידו את הבליל של כל הבית, מיישרת אותו. המגהץ גונח, פולט קיטור. גם היא. לפחות תשאיר אחריה אדמה מאורגנת כמו שהיא אוהבת. פיצוי קטן שימזער בלגן בן חודש. 

דובי נכנס עם הילדים בחולצה האחרונה, בוהה בה. מצחו מתקמט, מייצר שאלה. “צריך ‘לעוף’ מפה”, רטט חולף במילותיה. הבית של ההורים שלה קטן מדי. לא יצליח להכיל את כולם. 

דובי מנדיד מבט. הילדים תופסים פיקוד על מגירת המשחקים, מרגישים בבית. “רוצה לנסות אצל ההורים שלי?”, הוא מניח ביניהם שאלה רטורית. שניהם יודעים שזו לא ממש אופציה. ההורים המבוגרים לא יצלחו שלושה פעלתנים, ונדודים נוספים לא ממש גורמים לה לאושר. “וכבר התארגנו כאן, איכשהו”, יבבה פורצת את שפתיה החשוקות. “אפילו שצפוף. יש בגדים לילדים, וגנים, ומחשב, ואתה מצאת את הפינה שלך בבית הכנסת. ועכשיו לצאת עוד פעם? לעזוב הכול ולהתחיל מחדש? למה?”

היא יודעת למה. כי מיכל. כי תאומים. כי בית קטן. כי מלחמה. 

דובי נושא עיניים לחלון. “כדי שנרגיש את הגלות”, מפתיע אותה. “כדי שלא נתרגל, אפילו שצפוף, ובלגן, ותרומות ומלחמה. כדי שנתקרב אליו. עוד קצת”.

ברכי מלקטת את המילים, מחבקת אותן. מרשה להן ללטף אותה, לרפא את הדמעות, להנביט בה תקווה. 

בעוד יומיים הם יעזבו את בית ההורים. אין לה מושג לאן. יהיו בגלות, יזכרו את הסיבה. יעשו הכול כדי שהיא תיגמר. בקרוב. 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

כיצד מברכים? על מה צריך להקפיד בשעת הברכה?
רגעים כאלה, של יום שישי. מכירה?
על מה מסופר בפרשה? הצצה מהירה על פרשת השבוע.
מה מלמדת אותנו אמה עבריה על הגאולה העתידה לבוא, בקרוב?
על מה מסופר בפרשה? הצצה מהירה על פרשת השבוע.
בואי נדבר על זה…. איך לא עושים כלום, אבל באמת?

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!