נועה
אני נוסעת לאיריס.
תל אביב הישנה מקבלת את פניי עם שמש נעימה, בדיוק במינון הנכון בעבורי.
עוד עשר דקות עד 11:00. נכנסת לשדרה המוריקה שבין הבניינים, שם מחכה לי העץ שלי. והספסל.
אם לא הייתי מתביישת מעיני סקרנים החולפים בשדרה, הייתי מחבקת את הגזע הזקן. הוא בטח בן איזה מאתיים שנה, וגם אם אתאמץ ממש, אצליח להקיף רק שליש ממנו.
אני מתאפקת בקושי ומתיישבת לצידו על הספסל. עוצמת עיניים ומחדירה את ריח האקליפטוס הלימוני עד לקרקעית הבטן. הוא היה כאן תמיד, כמעט. אין באמת חדש תחת השמש, ומה שנראה עכשיו כמו קטסטרופה, יהיה מחר בדל זיכרון…
אני אוספת את עצמי ועולה לקומה השנייה. מדמיינת את המבט המחבק שממש עוד שניות ספורות ינוח עליי, וייטיב.
איריס פותחת את הדלת עם חיוך בדיוק במידה הנכונה. כמו בפעם שעברה, וכמו זו שלפניה. תמיד אותו מינון של חיוך, וכמה שהוא מרגיע.
אנחנו מתיישבות אחת מול השנייה, ועוד לפני שהשאלה שלה תעלה ותבוא, אני שואלת אותה בתוכי.
“מה שלומך, נועה?”, בקול מתנגן.
“את רוצה את הנוסח הקצר או הארוך?”, אני מחייכת, והיא מחייכת. אלו מילות קוד שמוכרות היטב לשתינו מאז החלה איריס להדריך אותי.
“מה שנכון לך, נועה. אני כאן בשבילך”.
אני נושמת עמוק. מתבוננת על הצמח המטפס שעל אדן החלון. הקנוקנות שלו נתפסות בסורגים והוא משתרג בלי גבול ומידה.
“היום הקצר והארוך הם סביב אותו נושא, ולכן הבחירה קלה לי… זו חוי. חוי המקסימה שלא נותנת לי מנוח…”
איריס מיטיבה את הכרית המונחת מאחורי גבה, צוללת עמוק יותר פנימה, אל תוך הכורסה גבוהת המשענת שלה. היא מאזינה כל כולה. אין חלקיק בה מחוץ לטווח ההאזנה.
אני עוצמת עיניים, סומכת עליה שתישאר איתי גם אם אשתבלל פנימה ואשכח אותה בחוץ.
“זו שוב חוי. כל כך מעט פעמים הייתה אצלי, וכל כך הרבה כבר דיברתי עליה כאן…”
העיניים שלי עדיין עצומות. השקט שמייצרת איריס סביבי מאפשר לי להקשיב לקולות הלב הכי טוב שאני מכירה.
“השבוע חוי העלתה את הפחד שלה מאובדן שליטה עצמית בלידה. ולא שבאמת מדאיג אותה שלא תשלוט בעצמה, שתצעק או תבכה. היא מתביישת מבעלה! כל כולה מתביישת, איריס, ואני לא מצליחה להתמודד עם זה… אני שונאת אותו. שונאת את האיש שגורם למתוקה הזו להתכווץ ככה, לראות את עצמה בעיניים מאוימות כאלה, מלאות בתיעוב עצמי!”
“קשה לפספס את הכעס שלך עליו, נועה…”
הדם שוצף לי בגוף. אני ממש כועסת. ממש ממש… זה מפחיד אותי. ומבייש. לא ממש טיפולי לכעוס ככה.
“כן. אני ממש כועסת עליו. זה מרגיש מתעלל. כשחוי סיפרה על הטריקות שהוא טרק באותו היום בבית הקטן שלהם, היה בי דחף לקום ולנסוע עד אליו, לנער אותו כמו לולב עד שיתנצל!”
אני מעיפה מבט באיריס. האם היא מזועזעת ממני?
נראה לי שמשום מה ממש לא.
המרפקים מונחים על משענות הכורסה ואצבעותיה שלובות. היא עונדת טבעת שעוד לא ראיתי, חשבתי שכבר פגשתי את כולן…
איריס שקועה בחצי חלום ולי ברור שהיא שאובה אל תוך התיאור שלי לפחות כמוני.
“את כועסת עליו, ואני תוהה אם את כועסת את הכעס שלך בלבד, נועה”.
נשמע מעניין. מספיק מעניין את הלב, כנראה, כי הוא מתחיל להראות סימני רגיעה.
“את מתכוונת שאני כועסת את הכעס של חוי?”, אני חצי שואלת-חצי עונה.
“גם. גם של חוי. נשמע מהתיאור שלך שחוי עדיין לא מסוגלת להתחבר לתחושת הכעס שלה כלפי בעלה, אז היא מפקידה אותו בידייך, חווה אותו דרכך…”
“דוגמה מעולה להזדהות השלכתית”, אני מחזקת בתוכי את מה ששמעתי ומתיישב לי טוב בבטן. “חוי משליכה לעברי את הכעס שהיא לא מצליחה לחוות, ומזדהה איתו באמצעותי. אבל למה? למה היא לא יכולה לכעוס בעצמה? איך אפשר לא לכעוס על התנהלות כזו? אני מתקוממת עד הקצה!”
איריס מחייכת חיוך עצוב.
“כנראה מסוכן לה מידי לכעוס כרגע, נועה. לכעוס זה לפרוק את עצמה מההגנות שלה. עכשיו היא הלא בסדר בעיני עצמה. עם זה היא מסוגלת להתמודד. היא עדיין לא מסוגלת להתמודד עם התחושה שבעלה לא בסדר…”
הכעס מפנה מעט מקום, וצער גדול ממלא אותי. צער על חוי שמסתתרת מהכעס שלה, הגיוני ומתבקש ככל שיהיה. צער על שלא ניתן להקדים את המאוחר ולזרז את תהליך ההבשלה שלה.
יש מילה שמהבהבת לי בצהוב זוהר במוח. מה זה? מה אני מפספסת כאן?
מתבוננת באיריס, מבטה מונח עלי, עוטף, חומל. גם חוי ראויה למבט כזה. האם אני יכולה לספק לה אותו?
פתאום ברור לי מה איריס עומדת להגיד.
“אמרת גם, נכון איריס? אמרת שאני כועסת גם את הכעס של חוי…”
איריס מהנהנת בלי להזיז את הראש.
“אמרתי גם, נועה. זה בהחלט מרגיש שאת כועסת את הכעס של חוי, וכועסת על בעלה,
ויש לי תחושה שאת כועסת על עוד מישהו, כעס שהוא לגמרי שלך… ומפעיל בתוכך בליל שלם של קולות רקע…”
טראח.
הלב שלי נקרע לשניים.
