חוי נכנסת אל החדר, מתיישבת על הכיסא ומחבקת את עצמה חיבוק מרפרף.
“מה קורה? יואו, קריר”, היא אומרת ומכווצת מצח אל נועה. “את עייפה?”
“את שואלת אותי אם אני עייפה?”, שואלת נועה, מופתעת.
“כן. את נראית לי עייפה”, עונה חוי, כמעט אסרטיבית.
“את עייפה, חוי?”, נועה משליכה אליה את השאלה בחזרה.
“אני דווקא לא עייפה. סתם… לא רציתי שתהיי עייפה. סתם, חשבתי שבטח כשאת רואה אותי – את מתעייפת. רואים אדם כבד כזה, בקושי זז… מעייף, לא?”
נועה בולעת את המילים, מחזירה שוב את כובדן אל חוי, “חשבתי לעצמי שאולי את דואגת שלא יהיה לי מספיק כוח בשבילך, כי יש לך משהו כבד מאוד לספר לי היום”.
“למה נראה לך?”, המילים יוצאות מהפה של חוי מהר מדי. “די, אמאל’ה, לא רוצה. את מרגישה את מה שאני חושבת? זה מפחיד אותי, אני לא אוהבת את זה. מאיפה זה יוצא לך?”
נועה נותנת שניה וחצי לזעקה לשקוע, ורק אז שואלת, “מאיים עליך שאת מרגישה חשופה מדי מולי?”
“כן, זה מפחיד”.
“מה מפחיד?”
“פפפפפפ… את מעייפת”.
“אני מעייפת…”
“כן. זה מפחיד, כי בנאדם לא רוצה שידעו כל מה שהוא חושב, אוקי?”
“ואני יודעת כל מה שאת חושבת, חוי?”
“אני לא יודעת. חלק את יודעת, אז מי יודע מה עוד את יודעת ורק לא אומרת לי? מפחיד אותי… טוב. אני אגיד לך מה. לא רוצה שייגמר הזמן. רציתי להספיק לדבר על משהו, טוב? הייתי השבוע בקורס הכנה ללידה. בהפסקה דיברו על תגובות של נשים בלידה. תגידי, את צעקת בלידות?”, חוי מדברת מהר מדי. רודפת אחרי המילים כאילו לא אכפת לה שהן הולכות ממנה.
“האם אני צעקתי בלידות… אני תוהה מה את באמת שואלת אותי, חוי”, נועה מורחת את האותיות כמו מטפלת טובה.
‘אוף’ מתנפח בחוי. שונאת את המנגינה הזו!
“איך… איך אני יכולה לדעת אם אני אצעק בלידה?”, היא רוצה להיות הכי טכנית שאפשר. לצאת מכאן עם רשימה מסודרת של ‘אחת, שתיים שלוש’ ולעשות סטופ לשאלות של נועה.
“יש משהו באופי שלי שאת יכולה לשער על פיו אם אני אחת שצועקת בלידות? אם אני בעיקרון אדם ממש גיבור וחזק – אז מה מתאים לי? הדבר הכי כואב שאני מכירה הוא טיפולי שיניים, ואני כל כך לא רוצה למצוא את עצמי צועקת. איך אני יכולה להיות בטוחה שלא אצעק?”
“למה חשוב לך כל כך לדעת שלא תצעקי, חוי?”
“אני לא רוצה לצעוק. אני מתביישת…”
“ממי את מתביישת?”
“ממי שהולך להיות שם”.
“ומי הולך להיות שם, לדעתך?”
“קודם כל, אני אף פעם לא יכולה לדעת מי הולך להיות בחדר הסמוך. את זה אני אדע רק אחרי הלידה, או אף פעם, אבל הם ידעו… וגם מהמיילדת, מאמא שלי… פדיחות”.
“ממי את הכי מתביישת?”
טכני. טכני. טכני. חוי מתייצבת, “מבעלי… למה בעלים צריכים להיות שם בכלל? באמת! אני מבינה שאין כמו השמחה שלהם, אבל… לא יודעת… אמא שלי גם עברה את זה, אבל הוא לא יעבור את זה ולא יבין את זה לעולם, אז למה הוא צריך לראות אותי במצב המשפיל הזה, למה? מי החליט שהם צריכים להיות שם? זה מעצבן אותי!”
“דיברתם על זה?”
“ברור! זה הולך לקרות, אז ברור שנדבר על זה. אני משתדלת להיות חזקה, גיבורה, אישה ששולטת בעצמה, לא תינוקת מפונקת, ואני מפחדת שהלידה תיקח לי את זה. אישה אחת אמרה בקורס שנשים לא זוכרות אחר כך מה היה. מה זה אומר? שאני אאבד את ההכרה? אני לא יודעת מה יהיה שם…”
“אני שומעת שמה שמפחיד אותך בלידה, אפילו יותר מההשפלה והחשש להיתפס כחלשה – הוא אי הוודאות, כי את לא מכירה את עצמך במצב כזה”.
“נכון. לכן אני שואלת אותך בתור אחת שמבינה בנפש – את יכולה להגיד לי לפי התכונות שלי, איך אני אגיב? או אולי ללמד אותי מה לעשות כדי לשלוט בעצמי?” פליז, תוציאי אותי מפה עם רשימה מהוגנת לתרגילי שליטה בכאב. פליז. תרדי מלמה וכמה. תודה.
“כשהגעת לכאן היום היית עסוקה מאוד בתחושת החשיפה שלך מולי, ובחשש שמא אני יודעת עליך הכול, ופתאום זה מרגיש לי שאולי זו משאלת לב כמוסה – שאדע עליך מספיק כדי לעזור לך לשלוט בעצמך ברגע שנתפס בעינייך כחסר שליטה באופן טוטאלי”.
חוי משתהה, מעכלת נתונים. הידיים רפויות יותר, משחקות בקשירת החולצה.
“אולי באמת…”, המבט שלה נעוץ במרחב שבין הכורסאות, מטייל בשומקום.
“ואולי זה גם הפחד הכי גדול שלך…”, ממשיכה נועה לאט-לאט. “להיות חשופה שם כל כך, בסיטואציה שלוקחת ממך את המושכות על עצמך באופן מוחלט, כמעט עד כדי אובדן הכרה… קשה לך לחוות את עצמך חלשה כל כך, אבל עוד הרבה יותר קשה לך עם העובדה שבעלך יחווה אותך כזאת”, נועה מדברת לאט, מנכיחה את המילים. חוי, כמו בקונטרה – רצה אחריהן, מעלימה חלק מהאותיות שלהן.
“ואם כן?”, המבט המתריס מוריד תריס על העיניים, “זה לא נורמלי? זוג שנשוי רק שנה וכמה חודשים, עדיין מרגיש זרות. עדיין לא מספיק נעים לאישה להיתפס כחלשה מול בעלה. אני לא רואה פה כזו דרמה”.
“גם אני לא רואה פה כזו דרמה…”
“את דווקא נשמעת די דרמטית”.
“אני רק שואלת בקול: למה את מודאגת כל כך, אם זו לא דרמה מבחינתך?”
“זו לא דרמה, אבל זה לא נעים. לא מבינה איך כל החברות שלי עברו את הפדיחות האלה”.
שקט ארוך.
“חוי, מה מפחיד אותך?”
“לא לשלוט”, זה היה מהר.
“יש סיכוי רב שתרגישי שאת מאבדת שליטה גם אם תהיי לבד עם מיילדת בחדר, או רק בנוכחות אמא שלך. זה מה שמפחיד?”
“אוקי. אני אגיד את זה”, חוי נושמת עמוק. “לא-לשלוט-לידו!”
“ולמה זה נורא כל כך בעינייך עד כדי כך שאת מתנשמת כאילו רצת עכשיו ריצת מרתון כל הדרך עד לכאן?”
“וואי… אם הייתי רצה מרתון הייתי מתעלפת פה… את סופרלטיבית היום”, עוקצת חוי.
חצי חיוך מנועה מעודד אותה להמשיך.
“אני חושבת שכל אישה מתביישת לאבד שליטה מול אדם שהיא מכירה שנה וחצי. את יודעת מה? אמא שלי תאהב אותי ותקבל אותי בכל מחיר, גם אם תגדל לי עכשיו יבלת באמצע האף. אבל בעלי לא! כי אהבה וקבלה מצד הבעל לא טבועות בנפש. הן מתפתחות. אני לא יודעת איך אני אראה, אילו פרצופים אני אעשה, אילו קולות אני הולכת להשמיע… לא רוצה!!!” מסכמת בשתי מילים נחרצות.
“מה שאת מספרת, בעצם”, נועה מדגישה את כל מה שחוי בולעת, “הוא שאישה אמורה לדאוג שהבית שלה תמיד יהיה מסודר, והחולצות של בעלה עם פס גיהוץ מדויק בשרוולים, ובצהריים יהיה ריח של אוכל חם במטבח, ומקסימום שתקנה פלאפל במקום הנכון ובזמן, והיא אפילו תדע איך לשלוט בעצמה בזמן לידה. כך צריכה להיראות אישה, אחרי שנה וחצי של נישואין…”
“לא?”, שואלת חוי, ואולי משהו במסכת האסרטיביות נסדק מעט.
“תגידי לי את. ככה את תופסת נשים? ככה מתפקדות אותן חברות שהזכרת קודם?”
“לא, אבל יש להן מעלות אחרות שלי אין, אז אולי הן מחפות על זה”.
“כמו מה למשל?”
“אולי הן יפות מאוד. אולי הן מכניסות הרבה כסף. אז הן שוות גם את החסרונות שלהן… אבל אני – הוא לקח אותי ככה. לפחות שאני לא אעשה עוד פדיחות…”
“מה זה ככה? איך הוא ‘לקח אותך’?”
“ככה, כמו שאת רואה”, המבט של חוי מרפרף על עצמה בהרבה יותר משמץ ביקורתיות. “רק קצת פחות שמנה”.
“אני כמעט בטוחה שמה שאני רואה ומה שאת רואה, אלו שני דברים שונים מאוד. אז מה את רואה?”
“מה זה משנה מה אני רואה? משנה מה הוא רואה…”
תורה של נועה להתנשם עמוקות.
“עכשיו את נשמעת כאילו רצת מרתון”, אומרת חוי וצוחקת.
ובוכה.
סוף סוף.
