המכתב של אפרים
“הבאתי לך ארוחת ערב”, המדריך נכנס עם מגש בצבע ירוק של בית חולים. מתיישב בצד השני של השולחן הקטן בלי שהוזמן.
“לא רעב”, אני משחק את הקשוח. הבטן שלי מקרקרת כמו להקה של צפרדעים, מלשינה עליי. לא אכלתי מאז שנכנסתי לכאן, וזה אומר כבר 35 שעות.
“אפרים”, הקול של המדריך עושה לי צמרמורת. “תפעיל חוסר אונים, אחי”.
“לא אחיך ולא חוסר אונים”, אני ממשיך עם הקשיחות, אפילו שכבר נמאס לי לגמרי.
המדריך מכיר אותי, ומכיר את הפוזות האלה טוב יותר מכולם ביחד. הוא לא מרפה.
“מותר ליפול, אפרים. מותר ליפול. העיקר ללמוד משהו מהנפילות ולהמשיך להילחם”.
“לא רוצה להילחם!!”, אני צורח והקול שלי חוזר אליי באלף הדים. כנראה זה העניין במערה הזאת. כל מה שיוצא ממך, חוזר אליך שוב ושוב, מוגבר בטירוף.
המדריך מתרחק עם הכיסא לקצה של המערה. הוא לא עומד לעזוב. ולמרות שאין לי כוח לאף אחד עכשיו, אני גם לא רוצה להישאר לבד. מפחיד כאן בלילות. מודה.
אני נשכב על המזרן ומתכסה בשמיכה. הקולות של החברים מהקהילה חוזרים אליי, עולים מהאוב.
הם ישבו מאחוריי בארוחת בוקר אתמול. חבורה של גברים מגודלים שצוחקים על כל העולם.
“הוא לעולם לא יצליח”, אני שומע את אברי. “האגו שלו לא נותן לו להודות בכישלון”.
“אפשר לחשוב שאצלך זה היה אחרת” עונה לו חיים, ממלא את הפה בחביתה. “הוא פה רק שלושה חודשים. מותר לו”.
“על אפרים נאמר ‘אפשר להוציא את הבנאדם מההתמכרות, אבל אי אפשר להוציא את ההתמכרות מהבנאדם’. הוא לא יצליח. אני מוכן להתערב על זה”, שוב אברי עם הפנינים שלו.
“אם הוא לא היה תחת חלופת מעצר, הוא לא היה נשאר כאן רגע!”, המשפט של שאול גומר אותי סופית. אני רואה אדום בעיניים. מסנוור מרוב כעס.
חמש דקות ואני מחוץ לשער. רץ כמו שבחיים לא רצתי. מנסה לתפוס טרמפ לתחנת הדלק הקרובה ביותר. יש שם כרטיסי גירוד של מפעל הפיס, והאצבעות מגרדות לי מרוב דחף.
חלופת מעצר הם אומרים. כאילו שהמשטרה מעניינת אותי.
פתאום כולם סביבי. רצים כמו להקת זאבים. אני רואה את שאול, את חיים, גם אברי לידי. הם רצים בקצב שלי. המדריך מכניס לי ליד בקבוק מים.
“אפרים תעצור!”, אני שומע, לא מקשיב.
“אפרים, תחזור איתנו! נעזור לך!”, אני שומע. לא מקשיב.
“אפרים. אל תזרוק לפח עבודה קשה. בוא נדבר על זה”.
לא מקשיב לכם!!!!!!!
הרגלים כואבות. הריאות בוערות. לא מעניין אותי. אני אתכם לא חוזר.
המדריך וכולם מנסים לרוץ לפניי ולהיעמד כמו חומה. אני דוחף את כולם. לא רואה בעיניים.
עליתי על הרכב הראשון שהסכים לעצור, סוגר את הדלת על השכנועים שלהם.
כל גרוש שהיה לי בארנק נעלם תוך כמה שניות. כרטיסי גירוד בפח. גם 87 ימי ניקיון.
המדריך הגיע לתחנת הדלק. ידע בדיוק לאן אני נוסע. אסף אותי עם הרכב בלי להגיד מילה והחזיר אותי ישר למערה.
35 שעות ניקיון. יממה ועוד 11 שעות. תינוק שכמותי.
הרעב מכניע אותי, ואני קם לאכול.
“ראיתי את אשתך היום”, אומר המדריך. “היא הגיעה לטיפול, לא הבינה למה אתה לא מצטרף”.
אין לי מה לענות על זה. רק בושה גדולה מטריפה את דעתי.
“אני מעריך אותה, אתה יודע?”, המדריך זהיר, אני שומע על הקול שלו. “סך הכול אישה צעירה ממש, ועוד עם תינוק קטן כל כך ולא בריא…”
“שבוע הבא אולי ברית”, אני אומר, ומגלה שהסלט לא עובר לי בגרון.
“התאושש מהניתוח האחרון, הקטנצ’יק?”, שואל המדריך.
“ככה הבנתי…”, אני מרוקן כוס מים, מנסה לדחוף את הדמעות לבטן יחד עם הסלט המעולף.
“באמת שיש לך אישה גדולה”, המדריך מקרב את הכיסא בעוד כמה סנטימטרים. מזהה את המבט הכאוב שלי.
“כן”, הקול יוצא לי חלש. “היא עובדת קשה”.
“חתיכת עבודה קשה. להיות אמא לתינוק לא בריא, כשאבא שלו בתהליך גמילה… והיא פה פעמיים בשבוע כמו שעון שוויצרי, באוטובוסים היא באה”.
“אני התכוונתי לעבודה בטיפול”, אני מנסה לדחוף לעצמי כמה ביסים מהפסטה הקרה, כאילו אנחנו לא מדברים על נושא שחותך לי את הנשמה לפרוסות דקות.
“רוצה להסביר?”, המדריך משלב ידיים ומותח את הרגליים לפניו.
“היא לא הייתה כזאת…”, אני מרחיק ממני את המגש. “היא התחילה טיפול כמה חודשים לפני הלידה, ואני פתאום קולט שמשהו בה השתנה”.
המדריך מחכה בסבלנות להמשך, ואצלי בראש רצות תמונות מתקופת ההריון.
חוי חוזרת מהעבודה, ממהרת להכין לי ארוחת צהרים. עכשיו אני שם לב שהיא עייפה כל כך.
חוי יושבת על הרצפה במרפסת, הר כביסה סביבה. נראה לי שקשה לה לנשום.
חוי משתחררת מבית החולים, עולה במדרגות הבניין הישן לכיוון הדירה השכורה החדשה שלנו.
יש לה מבט כזה, שחוזר על עצמו בכל ההבזקים, המבט זהה…
“אני חושב שאשתי פחדה ממני, מאז שהכרנו”, אני מסתכל על המדריך, מרגיש שיטפון של כאב.
“אתה חושב שאתה איש מפחיד?”, הוא שואל בשקט, מנסר לתוך הנשמה שלי.
“אני לא יודע מי אני. אני לא יודע כלום!”, אני מכסה את הפנים בידיים, השיטפון פורץ מהעיניים בבת אחת.
“אתה רוצה להיות איש מפחיד, אפרים?”, המדריך מתקרב אליי, מניח יד על הכתף.
דקות ארוכות השאלה שלו נתקעת בקירות של המערה וחוזרת אליי. אני רוצה להיות איש מפחיד? אני רוצה להפחיד את חוי? את הילד שלי?
“לא רוצה! לא רוצה להיות מפחיד! לא רוצה לאיים על אף אחד!”, אני זועק. מרגיש את הלב שלי נבעט החוצה.
השקט של המערה מתמלא בבכי שלי. אני נקרע מבפנים.
אחרי נצח הבכי נרגע. המדריך לא זז ממני לרגע.
“אפרים”, הוא תופס אותי בשתי הכתפיים, מכריח אותי להסתכל לו בעיניים. “אפרים, אז תפעיל חוסר אונים. תבקש עזרה. אתה לא אמור לדעת לפתור את זה לבד!”
אני חסר אונים. חסר אונים מלא בושה.
אני חושב על אשתי. חוי של היום, נלחמת על עצמה, על התינוק שלנו, עלינו.
המדריך מניח על השולחן חוברת 12 הצעדים, דפים וכמה עטים.
“הגיע הזמן לצעד 4, אחי. עשינו חשבון נפש מוסרי, נוקב וחסר פחד. הגיע הזמן, אפרים”.
המדריך קם. הוא משאיר אותי כאן, להתמודד לבד עם רוחות הרפאים שבאות לבקר אותי עכשיו.
“אני הולך להתפלל עליך, אפרים בן שושנה. להתפלל שתמצא בך ענווה, כנות, אומץ וכוחות. תזכור שאנחנו כאן בשבילך. אנחנו כאן אחד בשביל השני. אוהבים אותך!”
אני מפחד להישאר כאן לבד, אבל יודע שאין ברירה.
“תתפלל גם אתה עליי, אפרים. כולנו צריכים תפילות”, אומר המדריך, מחזיק את הדלת של המערה. “גם היום, אחרי חמש שעות, שמונה ימים ושתיים עשרה שנים, אני צריך תפילות”.
“מה השם?”, אני שואל, נבוך לגלות שהוא מוכר לי רק בתור ‘המדריך’.
“יהודה בן רחל. לבריאות נפש איתנה”, הוא עונה. עולה במדרגות המערה וסוגר אחריו את הדלת.
אני נשאר כאן.
הגיע הזמן להתחיל לעבוד.
תגובה אחת
ווואוווו!!!
קראתי עצורת נשימה את הסיפור אמאלההה איזה טירוףףף
אתן כותבות מדהים!! וזה נושא כאוב ועצוב מאודדדדד
שהבאתם את הצד שכן בוחר להתמודד ולא לברוח, כי יש הרבה כאלה!!
מתי הסיפור הבא?