זה לגמרי לא רלוונטי.
לגמרי. לא. רלוונטי.
“אני לא מזייפת,” אני מוצאת את עצמי מסבירה לענבר תוך כדי קניות, כשהיא תובעת לדעת איך אני מרגישה לגבי העובדה שביטלתי את הטור. “זה לא רלוונטי להסביר את כל זה לא בגלל שזה לא חשוב. אלא בגלל שאין לי כוח לדבר על זה כבר. נמאס לי.”
נמאס לי גם להתחפר במיטה ולחכות שהילדים יניחו לי כבר. נמאס לי להסתובב אל הקיר ולהעמיד פני ישנה כל פעם שיונתן נכנס לחדר. נמאס לי להרגיש את המבט הדואג שלו חורך לי חורים בגב.
אז קמתי, והתלבשתי, והתאפרתי ושמתי קצת בושם, תשואות בבקשה כולם, ואם אפשר גם קצת מחמאות על כך שרזיתי לאחרונה ושהצבע של המטפחת ממש מתאים לי לעיניים.
והערכה, המון הערכה, על כך שאני מסתובבת כאן בסופר ושמה בעגלה שמן זית וטונה ומתלבטת בין מושט לסלמון לשבת. אבל הערכה מן הסוג הזה כנראה אף אחד לא יוכל לתת לי טוב יותר ממני עצמי, ועצמי לא מסוגלת לזה עכשיו.
“את מבינה ששוב הגענו למבוי סתום, כן?” אני מוודאת עם ענבר בזמן שאני בוחרת תפוחים ירוקים חמוצים שנועה אוהבת, “ויתרתי על הטור. דיברתי עם יעל. יצרנו קשר עם אבא שלנו, ועם נסיה, ואימא שלי אפילו יודעת מהכל ולא עושה שום דרמות רציניות. ועדיין…” אני מודה, “הכל כל כך דפוק.”
“נכון,” מסכימה ענבר, “ומה חשבת שיקרה?”
“לא יודעת,” אני מודה. “אולי איזה נס. אולי מה שנסיה חשבה, שהעולם יותר ורוד ומנצנץ ממה שהוא באמת. ושברגע שנדבר, הכל יהיה בסדר.”
“נראה לי שאת מבלה עם נסיה יותר מדי,” החיוך של ענבר זולג דרך החורים של האוזנייה, “אם היא ככה הצליחה לעוות את תפיסת המציאות שלך.”
“יש לי ברירה?” אני נאנחת, “כלומר, שלא תביני אותי לא נכון, אני אוהבת אותה והכל, אבל לפעמים היא קצת מעיקה עליי בצורך שלה לעזור לי.”
“ובכלל בצורך האובססיבי שלה לסדר לכולם את החיים,” מדייקת ענבר.
“כן, גם זה,” אני מוסיפה לעגלה שוקולד חלב במילוי נוגט. נכון שהחלטתי לעבור לתזונה בריאה יותר, אבל כל אישה צריכה לדעת לזהות את הצרכים שלה, ובהקשר הזה שוקולד הוא אחד המזונות הבריאים שיש.
“שנייה, בואי נחזור רגע לנושא שדיברנו עליו לפני שהעברת נושא בנונשלנטיות וחשבת שאני לא אשים לב…”
אני נאנחת. ענבר באמת קצת חדה מדי בשבילי, בעיקר כשאני עייפה ואחרי לידה, אבל אני בדרך כלל עייפה ותמיד אחרי לידה (או כמה), אז אולי כדאי שאתרגל.
“כן?” אני מבקשת ממנה להבהיר.
“עזבי שנייה את זה שהתחייבת לכתוב טור ופתאום חתכת.”
“באמת כדאי שנעזוב את זה,” אני מתזכרת, “בעיקר כי כבר צעקת עליי מספיק. ואני לא מאשימה אותך, כן? זה באמת לא בסדר מצדי. רק הסברתי לך למה ממש לא הייתה לי ברירה.”
היא באמת צעקה עליי אתמול, והבנתי אותה לגמרי. ויכול להיות שפעלתי קצת, איך לומר, באימפולסיביות, שלא לומר חוסר אחריות. אבל מה לעשות, זה כבר קרה ואין לי מה לעשות עם זה, חוץ מלהתנצל שוב ושוב (ושוב), עד שיימאס לנו כבר ללעוס את הסליחה שלי כמו פרות שמעלות גירה.
“כן, בסדר,” גם ענבר די עייפה בסך הכל, “לא על זה אני רוצה לדבר איתך.”
“אז על מה?” האוזניים שלי נזקפות קמעה.
“חשבתי על זה,” אומרת ענבר בזהירות, “ואולי… אבל אל תכעסי עליי…”
“תגידי את זה וזהו.”
“אולי את מוותרת לעצמך מדי בקלות? כאילו, אני יודעת שוויתרת על הטור הזה כי לא הייתה לך ברירה. וכי הבטחת ליעל. ושזאת הייתה, אממ, השתלשלות עניינים אומללה. אבל תראי אותך, ” הקול שלה עולה, “כזאת מוכשרת. וכזאת מדהימה. ועד שכבר יש לך הזדמנות להראות את זה…. את מוותרת. מסיבות טובות,” היא ממהרת להבהיר, “אבל לא נראה לך שוויתרת מדי בקלות?? לא נראה לך שוויתרת לא רק בגלל כל הסיבות הטובות, אלא…. בגלל משהו אחר? נגיד, איזשהו חוסר ביטחון בעצמך, או בכישרון שלך, או ביכולת שלך להתמיד- ולהצליח?”
אני בוהה בפלאפון שלי.
אין לי מה לענות.
למזלי, הגעתי בדיוק לקופה. “נדבר עוד,” אני נאנקת. “אני צריכה לשלם על הקניות שלי.”
“גם על טעויות משלמים,” חשה ענבר צורך להבהיר.
“וואו, עמוק,” אני רוטנת, “חשבת על זה לבד?”
“כל הלילה,” צוחקת ענבר.
“אז תודה על הפסיכולוגיה בגרוש. וענבר…”
“מה?”
“אני אחשוב על זה.”
