פרק 52

נועה מספרת:

“נגיד ש…”, אני פותחת בהסבר, ממששת דופק. “נגיד שאת ‘מכורה’ לשוקולד”, אני מסמנת מירכאות באצבעות, משתמשת במכוון במושג העממי של התמכרות, שמוכר לכולם.

חוי מחווירה בשניות. 

“אוף. חייבים להיכנס לזה?”

אני מרגישה צורך להתנצל, לגונן עליה. מספיק היא סובלת! אבל זה מה שהיא צריכה ממני עכשיו, ואני מוכנה להתגייס למשימה, גם אם היא ממש תכעס עליי בסוף המפגש. 

“חוי, את מנסה ללמוד את כל התורה על רגל אחת, ולהפנים אותה כמו שצריך, אז זה חייב להיות הכי קרוב לחוויה שאת מכירה בעצמות, לא רק מבינה בשכל”.

“טוב”, היא נושמת עמוק, ומתיישרת. “הבנתי. אין ברירה. לכי על זה”.

אני מחייכת אליה, מנסה להזרים לה כוחות לקראת ההמשך.

“אז נגיד שאת מוצאת את עצמך אוכלת שוקולד כשאת עצובה, וכשאת שמחה, כשאת זקוקה לנחמה, וכשאת רוצה לסיים יום מר עם משהו מתוק…”

“רק בנגיד ש… נכון? אין לזה שום קשר למציאות”, היא צוחקת על עצמה בחצי פה.

“כן, נגיד ש… ונגיד שאת מגלה שהבגדים כבר לא עולים עלייך, ואת חייבת לחדש את המלתחה ולקנות כמה חולצות שיסתירו, כי כבר יש מה להסתיר, ואת ממש לא אוהבת את המראה שלך”.

“נגיד. ונגיד שאפרים אומר לי שאני כבר נראית כמו פרה, וגם מחביא לי את כל השוקולד שהוא קונה פעם בשבוע, ונגיד שהוא קובע לי תור לדיאטנית של הקופה ואומר לה באוזניי שאשתו ממש איבדה שליטה על הפה שלה…”, חוי מדברת בפאתוס, וכל מילה מכווצת אותה, עוד ועוד.

“נגיד… ואת הולכת לדיאטנית?”

“הולכת. הולכת באדיקות”, אומרת חוי. “אין לי כל כך ברירה. הוא פשוט יוצא מהכולל ובא ללוות אותי, כדי לוודא שאני הולכת”.

“ומה קורה עם האכילה? משהו משתנה?”, אני שואלת, ויודעת את התשובה בוודאות של מאתיים אחוז.

חוי מסמיקה. “אני ממשיכה לעלות במשקל. בדרך הביתה מהדיאטנית, אחרי שאני נפרדת ממנו, אני קונה שקית מלאה בחטיפים ובשוקולדים, ובאשפה של חדר המדרגות מחביאה את כל השקיות הריקות”, היא מסתירה את הפנים בשתי הידיים, עולה באש מרוב בושה.

“כן. זה די צפוי, חוי. כי כל עוד לא תקבלי מענה לצורך הרגשי שמניע את האכילה הלא מווסתת, היא רק תלך ותתעצם. ככה הנפש של כולנו בנויה”.

אני רואה את השעה. אין לנו זמן.

“ונגיד שאפרים מגלה שאת לא יורדת במשקל, אלא עולה. הוא מפטר את הדיאטנית ומחפש בשבילך אחרת… ובינתיים הוא גם לא נותן לך כסף כדי לקנות בגדים חדשים, בתור עונש”.

“אז אני הולכת להורים שלי, ואוכלת ואוכלת ואוכלת עד שבא לי להקיא”. 

“ונגיד שאמא תופסת אותך ‘על חם’ באחד הבולמוסים האלה, ומציעה לך בזהירות רבה ללכת לטיפול… את הולכת?”

“אם אנחנו בתקופה לפני שהכרתי אותך, ולא ידעתי מה זה טיפול, לא הייתי הולכת”. 

“גם אני חושבת כמוך. קשה מאוד לקשר בין האכילה למצוקה רגשית”, חוי מאבדת סבלנות. היא בוהה בשעון. כל השיח הזה מעיק עליה.

“אבל זה לא דומה להתמכרות של אפרים!”, היא מתעצבנת. “הוא אוכל הכי מסודר שיש, ואין לו שום בעיות רגשיות. הוא רק משתמש בכסף שלו בלי להתייעץ עם אף אחד…”

“חוי”, אני מנסה לדבר לאט ובעדינות, למרות שהנוכחות של אבא שלה שממתין למטה נושפת בעורפי. “קודם כל הוא לא ‘רק’ משתמש בכסף שלו בלי להתייעץ, וזה לא הכסף שלו, אלא שלכם”, אני מחכה כמה שניות כדי שתעכל את הדברים. “ובכלל, את רוצה לומר לי שההתנהגות שלו, זו שהזכרת עכשיו – הפוגענות מצידו, השתלטנות שמגלה כלפייך, ההחזקה של הכסף המשותף שלכם אצלו באופן בלעדי – כל זה תקין בעינייך?”

הלב כואב לי. על מה דיברנו כל התקופה האחרונה, חוי? למה את שוב מוותרת על עצמך? 

“את צודקת. אני יודעת. המצב כל כך מבלבל”, היא נראית אבודה. “אבל עדיין לא הבנתי כלום על  ההתמכרות”, היא מחזירה אותנו למסלול. 

“תעצמי רגע עיניים, חוי, ותהיי איתי ב’נגיד ש’ האחרון לערב”.

חוי מתרווחת על הכורסה ועוצמת עיניים. 

“אני איתך”.

“אז נגיד שיש לך כבר את התינוקי שלך, והוא עכשיו ישן בחדר שלכם, בבית של ההורים”, הרוך שמתפשט על הפנים של חוי מבהיר לי שהיא רואה אותו בעיני רוחה, הוא ממש נוכח אצלה בדמיון.

“את במטבח, שומעת שיחה של אבא ואמא עם הרב. הוא אומר להם שהגיע הזמן להילחם על גט”. 

כיווץ בכתפיים. 

“אבא מבקש עוד קצת זמן. הוא מסביר לרב שאת רוצה לנסות לדבר עם אפרים”.

הראש על הברכיים.

“התמונה הבאה שאת רואה זה את אמא נכנסת עם התינוקי שלך על הידיים. הוא אדום מרוב בכי. מסביבך המון חפיסות שוקולד שכנראה הוצאת מהארונות, גביעי מעדנים אכולים על השולחן, סיר פסטה קרה על השיש. הוא לא היה שם קודם. חטיפים אכולים למחצה על הרצפה. אמא שואלת מה קרה ואיך זה שלא שמעת את התינוק שלך. הוא בוכה כבר כמה דקות…”

גם חוי בוכה. הגב שלה רוטט.

“מסתבר שבמשך כמה דקות היית מנותקת מהמציאות. לא שמעת את התינוקי שלך, שאת הכי אוהבת בעולם, ואין לך מושג מתי הספקת לאכול את כל מה שנמצא סביבך. אבל אין כאן אף אחד אחר, אז זו כנראה את. גם הבחילה שאת מרגישה – מוכיחה שהכול נכנס פנימה”.

נגעתי בציפור נפשה. אני יודעת את זה. ולמרות שזה קשה מנשוא, זה הכרחי כרגע.

“אם היית לבד בבית עם התינוק שלך, יכול היה לקרות לו משהו, חלילה. מה את עושה עכשיו, חוי?”

חוי מרימה פנים שטופות דמעות, ואני רואה עליה שהיא הבינה מה זו התמכרות.

“אני מאשפזת את עצמי במחלקה סגורה”.

אני שותקת. דיברתי מספיק להיום. רק מסתכלת עליה, מנסה לעטוף אותה במבטי.

חוי מעיפה מבט בשעון וקמה בבת אחת. “אבא כבר מחכה לי עשר דקות למטה. זה לא מגיע לו”.

עם היד על הידית, היא מרימה מבט, “אז מה, גם אני מכורה?”

“תגידי לי את, חוי. האם אי פעם קרה לך משהו שדומה ל’נגיד ש’ האחרון?”

“לא ממש”, היא עונה ומתקדמת לכיוון המעלית. “אבל אני לא מספיק רחוקה משם…”

“אולי… נוכל לדבר על זה בהמשך”, אני מנסה להספיק להשחיל עוד מילה עד שהמעלית תגיע. “מה שבטוח שאת מבינה שכשההתמכרות מרימה ראש כמו מפלצת, אי אפשר להתמודד איתה לבד”.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

אוהבת ליצור? סדנה במיוחד בשבילך, קצת הרפיה וחדוות יצירה.
משהו, החלק הנשי הזה שאוהב יופי וטעם, התעורר בי. פתאום רציתי שהסלון שלי יהיה באמת יפה ושהמטבח שלי יהיה מעוצב עד הקצה.
טובעת בים מטלות ורוצה לנהל זמן בצורה נכונה? בואי ללמוד מה זה באמת.
הוא בבית הכנסת, לומד, ואת? עם הטיטולים והילדים בבית…רחוקה?
איך יודעים אם מברכים על המאכל מזונות? הדרכה חשובה.
אנחנו זקוקים לזכויות! מוסיפים בכבוד שבת קודש.

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!