חוי מספרת
כשמלי הגיעה לבקר אותי, חברה מתוקה שחלב הסמינר עוד על שפתיה וקוקו שחור ומשוחרר מתנפנף מאחוריה, הצעתי לה לשבת יחד בקפיטריה.
הזמנו לנו פיתות וחומוס לניגוב, וצחקתי מסיפורי הפגישות שלה כמו שלא צחקתי מאז הסמינר.
היא קמה להזמין לנו אייס קפה, ועם הריח שלה, שהלך והתרחק מהשולחן, הצבט, זו שמזמן מזמן התלבשה על הלב, חזרה להיות כבדה ולוחצת.
ליד השולחן שמימיני ישב זוג מבוגר, חיכו לטוסטים שלהם. לאיש היה צמיד לבן על היד. האישה הייתה בפאה ומאופרת, אבל עדיין ראו שהיא עייפה מאוד.
“אני יוצא רגע”, הוא סימן לה, עוצר את הבהייה של שניהם בתור המשתרך.
“אתה לא”, היא התעוררה בבת אחת וקידמה את גופה לכיוונו.
“שניה, אני צריך אוויר”.
“אתה לא”, היא כמעט תפסה אותו. “יש כאן מספיק”.
“רות, אני מבקש ממך”, הוא היה נראה כמו ילד קטן. “אחת ואני חוזר”.
“אפילו לא חצי”, היא הייתה אסרטיבית, אבל בקול שלה כבר היה פרולוג של בכי.
הוא התיישב חזרה, נאנח, ומישהו קרא להם. היא קמה להביא את הטוסטים, שומרת את המבט עליו.
“אייס וניל עוגיות”, הצחוק של מלי חזר בבת אחת אל השולחן, וכוס מעלה אדי קור הונחה מתחת לאף שלי. “אני זוכרת שאת אוהבת”.
כבר הפסקתי לאהוב, רציתי לומר לה. הטעם של וניל עוגיות חונק אותי כבר מזמן. הייתי מעדיפה אייס קפה רגיל, שלא מלא באמוציות בטעם אפרים. אבל אני אומרת תודה ולוקחת שלוק.
באוזן אחת אני שומעת את מלי מקשקשת משהו על משרה בסמינר שחברה שלנו זכתה בה ברוב צניעותה, ובאוזן השנייה אני שומעת את רות חוזרת עם הטוסטים. מניחה את המגש בדפיקה על השולחן ואומרת בבהירות, “הרופאה אמרה שאם עד סוף השבוע אתה לא מצליח לבד – תעבור למרכז ההוא”.
“אני אצליח”, הוא מבטיח, “תני לי עכשיו את האחרונה”. הטוסט החם, עמוס בגבינה צהובה שמולו, לא מדבר אליו. פס לבן, מאורך, יבש, שנח בין שתי אצבעותיו, מדבר במקומו. “אחרונה”, הוא מניח את היד השנייה על הלב. “ואז אני חוזר לחגוג פה איתך את מסיבת הפרידה”.
“ככה אמרת גם לפני חודש”, הדמעות שלה יורדות בפסים שחורים על המייקאפ. “וראית את הצילום של היום. די, תרחם עלי, די!”
“אחרונה”, הוא מבטיח לדמעות ולטוסט וקם מהשולחן.
היא נשארת שם עם הטוסטים. מלי מדברת בלי הפסקה. אני מסובבת ראש אל האישה, היא לא רואה אותי.
אני רואה אותה במטושטש ורוצה לקום ולחבק אותה חזק חזק. לא יודעת אם זו אהבה פשוטה, רחמים כנים או הזדהות כואבת.
***
“מחר אני לוקח אותך הביתה”, אפרים זחוח.
“בעזרת השם”, אני עונה. “לבית של אמא שלי, כן?”
“למה?”, הוא שולף את הפלאפון שרוטט לו בכיס, מסתכל ונושם עמוק.
“מי זה?”, אני מתעניינת.
“חבר”, הוא עונה.
“אני חייבת ללכת אל ההורים שלי. אני צריכה להישאר קרובה לפיציק. וגם אני עוד לא לגמרי חזקה”.
“אני לא בא לישון שם”, הוא מצהיר.
“איך שאתה רוצה”, אני לא מתווכחת.
“אחרי שנגמור עם כל הסיפור הזה”, הוא מעלה ברק שאני לא אוהבת לעיניים שלו, “אני לוקח אותך לנופש מהחלומות בגיאורגיה”.
“לא תודה”, אני מצטמררת. “יש לנו תינוק קטן, וקר שם”.
“אז לנפאל. משהו שישחרר אותך ויחזיר אותך להיות חוי”.
“נראה”, אני פחות בעניין של טיסות וחו”ל עכשיו. הראש שלי נמצא בשאיבות של 20 סי סי כל שלוש שעות, ואחוזים של חמצן.
“אני צריך שתעזרי לי במשהו”. הוא שוב מחזיר את הפלאפון לכיס.
“אני צריך הלוואה קטנה מההורים שלך. את יכולה לבקש?”
“למה?”, אני מקמטת גבות כמו אישה רעה מהעיירה.
“אני לקראת עסקה ענקית ומטורפת. חסרים לי כמה גרושים ואנחנו מתחילים לחיות כמו עשירים”.
“אני לא רוצה שתעשה יותר עסקאות”, הקול שלי רועד קצת, אף שאני הכי בטוחה בעולם במה שאני אומרת.
“אחרי זו, אני כבר לא אצטרך אף אחת. מבטיח לך”, הוא מניח יד על הלב בתנועה שמצמררת אותי.
“שבעת אלפים שקלים מההורים שלך – ואנחנו בתוך עסקת חיינו”, זה כבר נהיה של שנינו. אני רועדת כולי.
“אפרים”, אני כמעט בוכה. “תפסיק עם זה, בבקשה . אני לא יודעת מה אתה עושה עם כל הכספים האלה, אבל זהו. אני לא מוכנה יותר”.
“זו עסקה אחרונה”, להט מפחיד בעיניים שלו, ושוב הוא מוציא את הפלאפון מהכיס ומסתכל. “ואת אשתי. את חייבת לעזור לי”, הוא לחוץ.
“אני לא”, אני לא אומרת את זה בחוצפה, רק באין אונים. “אני לא יכולה לעזור לך להשיג עוד כסף”, אומרת בביטחון מלא וכאוב, ואף שנועה לא אמרה לי אף פעם לומר משהו כזה או דומה לו, זה מרגיש כאילו היא יושבת על כתף ימין שלי ומנדנדת רגליים.
“אז לא”, הוא קם בבת אחת, ונס שהכיסא שלו לא נפל אחורה. הולך.
אני רוצה לרוץ בפרוזדורים הענקיים של בית החולים, לחפש את רות מהקפיטריה, לשאול אותה מהו ה’מרכז’ הזה שאליו שולחים אנשים שלא יודעים להפסיק לעשות את מה שהאישה שלהם מתחננת שיפסיקו.
