פרק 43

נועה מספרת

“אני מסרבת. בתוקף”, באתי קרבית. ולא שאכפת לי. אחרי כל הימים האחרונים והאחריות העצומה שלופתת לי את הצלעות, גם לי מותר לשחרר ולהפקיד את העומס בידי מבוגר אחראי.

“אני מסרבת לשבת מולה ולשחק את המושלמת!”

“ומה לדעתך עושה אותך מושלמת בעיניה, נועה?”, איריס שואלת, בלי להתרגש יתר על המידה.

“לא לדעתי, איריס. היא אמרה בצורה הכי ברורה, שחור על גבי לבן, שמתפקידי לעשות קסמים ולפתור את הבעיה ששמה אפרים”, ועוד כמה בעיות… אבל זה מספיק כבד גם ככה.

“ואיך את בעשיית קסמים?”, חיוך קונדסי מסתתר בעיניה. אני רואה אותו, והוא לא מצליח להרגיע את הבעבוע שמטייל לי בגוף.

“גרועה. אין גרועה ממני”, אני שומטת את הגב על המשענת, נוזלת לתוך הכורסה ומרגישה כמו ילדה בת שלוש שרוקעת ברגליים כי לקחו לה את תחפושת הפיה.

“אבל לפחות אני מודעת לזה! וגם מודה בזה!”, חוש הצדק שלי מזדעק לתפקיד הסנגור.

“אז מה את אומרת, נועה, שעדכנת את חוי שאת לא טובה בשליפת שפנים מהכובע?”, המבט של איריס מצטלל. אני יכולה כמעט להריח את התובנות המתבשלות במוחה המבריק.

“אמרתי. ניסיתי לפחות. נראה לי שאכזבתי את חוי קשות…”, הסיפור הזה גדול עלי. האכזבה שאורבת לי בכל פינה גדולה עליי.

“ואיך את בלאכזב את חוי?”, איריס משתדלת לרכך בקולה את הפינות הדוקרות של החקירה הצולבת.

“גרועה אפילו יותר…”, העיניים כבר מעקצצות לי. טוב מאוד. יש בפנים כל כך הרבה דמעות תקועות שהגיע הזמן לגלגל החוצה.

“תנשמי, נועה”, איריס עוצמת עיניים, מפנה את המבט פנימה, מזמינה אותי להצטרף.

אני נושמת. מנסה להתמלא באוויר נקי, מרגישה את המתח בשרירי הצוואר, בכיווץ הכתפיים. מרפה.

“ומה מפחיד בלאכזב, נועה?”, קולה של איריס מקיף אותי כמו הילה. התוכן מלחיץ אותי, מאיים.

“קשה לי לראות אותה מתייסרת ולדעת שהתהליך יהיה ארוך ומורכב, וגם זה רק אם האדון יחליט לשתף פעולה, כמובן”.

אני שומעת את החמיצות שעולה מהמילים שלי ומבינה ששוב עולה משהו משלי…

“את מכירה גבר שלא מתנגד לטיפול?”, אני שואלת את איריס, למרות שזה יוצא לי יותר כמו הצהרה. “את מכירה מכור שיסכים לוותר על ההתמכרות שלו רק בגלל שאשתו עשתה לו ‘נו נו נו’?”

“את מניחה כאן שתי הנחות יסוד שהן לא מעט מכלילות, ויחד עם זאת אפשר להגיד שהוכחו מחקרית…”, אומרת איריס ומוזגת לעצמה מים. “אם כי אני מכירה לא מעט גברים שפונים לטיפול, מסיבות שונות”, היא שותה וממשיכה, “ואף אחד מהם לא עושה את המסע המורכב הזה שנקרא טיפול רק כי אשתו מנופפת מולו באצבע מאשימה”.

איריס מניחה את הכוס שלה על השולחן הקטן שמונח לצד הכורסה שלה, משלבת ידיים ומעמתת אותי איתי.

“יש לי תחושה שאיזה גבר הגיע אליך לביקור, ולא קוראים לו אפרים…”

אני לוחצת חזק על ארובות העיניים, אבל התמונה שמופיעה לי על המסך הפנימי מסרבת להתפנות.

נכון. הדרכה היא לא טיפול. אבל רוחות רפאים מן העבר שבאות לבקר, חייבות לקבל את מקומן. 

“שנים לקח לי להסביר לחנוך בעלי מה קשה לי”, אני אומרת ושומעת את קולי רועד. “שנים של חוסר אמפתיה וביקורת התישו אותי ומילאו בייאוש ובחידלון. הוא לא היה מכור, חלילה. אבל דיברנו בשפות שונות בלי להגיע לעמק השווה…”

בושה מציפה אותי. כבר הצהרתי שאני גרועה בלאכזב, ואין מאכזב מלהיות מטפלת שנכשלת במערכת היחסים הפרטית שלה.

“בסופו של דבר, הפסיכיאטר שאבחן אצלי דיכאון אחרי לידה הסביר לו שאשתו במצוקה נוראית, וכדאי שיתחיל לדאוג… אז הוא התחיל”.

“דיכאון אחרי לידה?”, איריס בעצם מזכירה שמעולם לא שיתפתי בפרט החשוב הזה.

“כן. דיכאון קשוח שחלף במהלך הטיפול הזוגי שלנו, בלי טיפול תרופתי”, אני מוסיפה בלי שנשאלתי. 

“אני שומעת שחנוך הסכים לפנות לטיפול, ולא כי דאגת להציף אותו בביקורת. אז מה כן שכנע אותו, נועה?”

“איש מקצוע הבהיר לו שהמצוקה שלי אמיתית. אולי סובייקטיבית, אבל לא מומצאת או מניפולטיבית. הוא קלט שלא מדובר בפינוק והתחיל לדאוג באמת…”

“נשמע שהוא הבין שיש לו מה להפסיד”, אומרת איריס, “שכדאי לו ללמוד שפה זרה, גם אם יידרש ממנו מאמץ”.

“היה לו הרבה מאוד מה להפסיד”, אני נזכרת בשני קטנטנים ועוד תינוקת בהירת פלומה, ואמא אחת שבורחת לאמא שלה ולא מצליחה לאסוף חלקיקי נפש ולשוב לשגרה. “הוא נבהל ממש…”

“וואו”, איריס נאנחת מעומק הלב, מבטה מבין ומחבק. זה נחווה אמפתי כל כך, והעיניים מצטעפות לי ברגע.

כמה רגעי דומיה יורדים עלינו, לכבודה של אישה אחת גיבורה שצלחה קטנטנים ותינוקת, ובעל מכאיב, ונפש שסועה, ואבחנה קשוחה, וטיפול ארוך, והיאחזות בתקווה.

ה’ הטוב עזר, והיא כאן.

“קשה לי, איריס. קשה לי להיות ‘מושלמת’ מול חוי, בעוד שההתמודדות מוכרת לי מהקרביים! קשה לי לא לערסל אותה, לספר לה שהכאב המכלה הזה מוכר לי, והפחד, וגם הייאוש והחידלון והאמונה שסוף העולם כבר כאן!”

“ואיך יעזור לחוי הסיפור הפרטי שלך, נועה?”

“היא תדע שאני מבינה אותה באמת”, אני נאחזת בקש.

“ועכשיו… היא לא מבינה?”, האמת חובטת בי. “ואם לא היית חווה בעצמך משהו דומה כל כך, לא היית יכולה להשיג את עוצמת הסבל שלה?”

איריס ממתינה, נותנת לי זמן עיכול וממשיכה להכות בברזל החם. “נועה, האם כדי להבין את חוי את אמורה להיות נשואה לגבר כמו אפרים?” 

אני יודעת שלא. בוודאות. לא חוויתי על בשרי את כל קשת ההתמודדויות של המטופלות השונות שלי במהלך החיים, וזה לא גרע מהיכולת שלי להיות אמפתית ותומכת.

“ברור שאת צודקת”, אני מרגישה חסרת אונים. “אז למה מול חוי זה מרגיש אחרת? למה אני מרגישה שקרנית כשאני מציגה לה את עצמי חזקה ומושלמת, כאשר אני התרסקתי כשנדרשתי להתמודד עם מצבים קלים ביחס להתמודדויות שלה?”

השיחה מתישה אותי, אבל עדיין לא הגענו לקו הסיום.

“את לא מציגה את עצמך חזקה ובטח שלא מושלמת, נועה”, איריס מרכינה ראש, מרוכזת מאוד. “אני מכירה אותך מספיק שנים כדי לדעת שאת בכלל לא עסוקה בלהציג או לתפוס מקום. את שם בשבילה, נקיה וניטרלית עד כמה שניתן, נמנעת מלהכביד עליה עם סיפורים אישיים משלך, שהם עלולים להיות מטען מיותר למערכת הנפשית שלה. יחד עם זאת את מגייסת את ההזדהות שלך עם ההתמודדויות שלה, מה שמאפשר לך אמפתיה חזקה וגם הרבה מאוד סימפטיה…”

רוחו של חנוך הישן מחייכת אליי ומתעופפת מהחלון. ליבי מתרחב.

אני מרגישה מאוד לא מושלמת. 

ואיכשהו, זה מרגיש שלם…

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

אוהבת ליצור? סדנה במיוחד בשבילך, קצת הרפיה וחדוות יצירה.
משהו, החלק הנשי הזה שאוהב יופי וטעם, התעורר בי. פתאום רציתי שהסלון שלי יהיה באמת יפה ושהמטבח שלי יהיה מעוצב עד הקצה.
טובעת בים מטלות ורוצה לנהל זמן בצורה נכונה? בואי ללמוד מה זה באמת.
הוא בבית הכנסת, לומד, ואת? עם הטיטולים והילדים בבית…רחוקה?
איך יודעים אם מברכים על המאכל מזונות? הדרכה חשובה.
אנחנו זקוקים לזכויות! מוסיפים בכבוד שבת קודש.

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!