אחרי שצחקתי על כל העולם,
אני עוצרת לכמה דקות של חשבון נפש אישי.
ואם תשאלו אתם כולם,
למה רק כמה דקות? כי אני ריאלית באופן ממשי.
אחרי כמה דקות אני אחזור לאיתני (החוצפני)
אתם מסכימים להקדיש כמה דקות למעני?
קדימה, יוצאים לדרך.
מי שאיתי – שימשיך בלי ‘בערך’.
אז שלום לך, אישה עתידית
שלא ידעתי, ומקווה בקרוב להכיר.
בדמיוני נפתחת דלת, מורדת ידית
ואני שייכת לשיירת ה’מצפות’, אכי”ר.
אני לא נאיבית, יודעת שזה ממש לא קל,
ולא רק בגלל המשקל…
ומרוץ הבדיקות לא יגמר, רק ישתנה
ובגדול – עד הפנסיה, לעצמי לא אתפנה…
וזה יהיה מעצבן ודוקר,
ממש כמו עכשיו, ויותר.
מעבר לאכזבות, שמהפרק ירדו,
עוד הרבה פרוצדורות ובדיקות ימדדו.
וכאן באה שאלה אישית ונוקבת לעצמי
אף שקצת קשה לדמיין אותי בבוא יומי…
האם אני אזכור לעצור ולהודות,
האם אני אשמח בכל המדידות?
האם אשא פני אל ד’ ואומר –
תודה שהפרק הקודם נגמר?
תודה שיש סיבות טובות לבדיקות,
תודה שלקחת מליבי הר של מועקות.
תודה שהכנסת אותי למעגל האנשים הנורמטיביים
שרק מבשורות טובות הם כאובים…
האמת שהייתי רוצה להבטיח
שאני אזכור להודות על הכול!
אבל כנראה ששר המציאות היטב בי יטיח
שמוחי ימחק מיד כשיהיה יכול,
את ימי הכאב והקושי והצער.
וממילא – לתודה, כמה מקום נשאר?
אז עכשיו ומכאן אני אומרת תודה, מה שבטוח
על שיום אחד יהיה אחרת, יש לי ביטוח
מאבא גדול בשמים שמסדר הכול
והתודה הכי חזקה,
אפשר לומר לו רק מהמקום הזה,
של מי שמחכה.
אז רק רציתי לומר תודה,
על שיום אחד יהיה טוב יותר.
כי כשיבוא היום כנראה אשכח לומר…
אמה עבריה
היו ימים שהיה ברור שהנה-הנה זה מצליח, וגם אנחנו ניכנס למסלול בדרך להיות הורים. שמחתי וקיוויתי ורציתי, ואני עדיין בתקווה…
כי גם בתוך ההתרגשות הזו – היו הרבה רגעים שמצאתי את עצמי מנסה לדמיין איך נסתדר בלי סוללת הרב-עסקן-רופאה שמלווה כל צעד משמעותי בחיינו. יש קטע נפלא בחזרה לחיי הפרטיות וסגירת דלת הבית לכל מי שהיינו רגילים לשתף, אבל ברור לי שנתגעגע…
יהיה מוזר להפסיק ללכת לקופת חולים ברצף. משונה לא לקום-לישון-ללכת לכל מקום עם הזבוב התמידי שמגרד בראש – הרופאה ענתה? השקית של הזריקות לא התחממה מדי בטעות? (חייבים לקחת אותן בשעה קבועה ולשמור בקירור. תנסו לדמיין איך נוסעים ככה לנופש בצד השני של הארץ, הולכים לעבודה, משתתפים בשמחות ובטיולים, ותמיד בשעה קבועה נעלמים עם שקית ורודה קטנה ותמימה שהיא בעצם צידנית).
אני בעצמי מודיעה לבעלי מדי פעם שנמאס לי, ואני רוצה כבר להתבשר בבשורות טובות ולו בשביל להיפטר מהעול הזה. אבל יש לי הרגשה שביום שנצא מהדבר הזה – אני אעמוד ליד המזוזה כמו העבד שרצעו את אוזנו ואומר: “אהבתי את הרופאה, את הדקירות, את החפירות, את אזור הנוחות האיום…” המרוץ הזה דמה בעיני לרכבת הרים אטרקטיבית. לצאת לחופשי?
ואחר כך, כששוב מודיעים לי שספסל הטיפולים עדיין שומר לי נאמנות ולא משחרר אותי מהר כל כך, קול גדול צועק, “ד’, רחם עלינו! אין לנו כבר כוח…” וקול קטן לוחש לי, “תהיי רגועה, את עדיין חלק מהמועדון”.
אנחת רווחה :(.
אף שבעצם אני בכלל לא רוצה להיות בו. סתירה פנימית דוקרת וחסרת הסבר הגיוני…
