מה נכון לעשות עכשיו? אני מסתובבת בבית, כלואה, מזועזעת, לא מצליחה להכיל את הרגשות הסותרים שעולים בי. אלו לגמרי התחושות האחרונות שציפיתי שיעלו בבוקר שבו הטור שלי מתפרסם לראשונה, ואני לא מבינה למה לא גמרתי עם זה קודם. למה לא סיפרתי ליעל שאבא היה אצלי, למה נתתי לזה להתגלגל ככה ולא השקעתי טיפ טיפה מחשבה במה יקרה כשזה יתגלה; למה לא ניקיתי את השולחן והתמודדתי מראש ובתנאים שלי עם כל הלכלוך שיצוף.
היא לא עונה לי בטלפון. היא לא עונה. קודם כל תירגעי, אני מנסה לומר לעצמי, נס שהיא לא עונה לך, את ממילא לא באמת מסוגלת עכשיו להסביר את עצמך.
ואם לא תהיה לי הזדמנות להסביר את עצמי בכלל?…
“מי אמר שאת כל כך צריכה להסביר את עצמך?”, יונתן מבין רק חלקית מה הבעיה. “נכון, היית לא בסדר, היית צריכה לספר לה שאבא שלך דפק בדלת וכולי וכולי. אבל כולנו יודעים בדיוק למה לא סיפרת, למה לא יכולת לתקשר איתה בצורה נורמלית. אני לא יודע אם יש לה בכלל זכות לבוא אלייך בטענות. וגם לה יש חלק בדבר הזה, לא רק לך”.
הוא צודק. אני יודעת שהוא צודק. והיכולת שלו להביא את הצד שלי, להבין איפה אני בכל הסיפור הזה, אפילו אם הייתי לא בסדר – חיונית עבורי כמו אוויר לנשימה, מספקת לי איזשהו קיר להישען עליו בתוך כל הכאוס הזה.
אתמול בדיוק שמעתי שיעור על רחל ולאה. ואני חושבת עכשיו על היכולת לשתוק מתוך בחירה, היכולת לדבר כשרוצים. העוצמה לנהל מערכת יחסים קשה, מורכבת, מתוך קונפליקט, ולהכיל את הקונפליקט הזה, להישאר אחיות.
אז נכון, אני יודעת שאין באמת מה להשוות, שאנחנו מדברים על סקאלה אחרת לגמרי, על דמויות הוד שאין לי באמת מושג מה הניע אותן ואיך הן היו, איך הן פעלו.
ובכל אופן, העיניים שלי מתמלאות דמעות.
האם יכולתי לנהל את זה אחרת?
אולי הגיעה הזמן לחפש את התשובה. לא לבדוק מה אני רוצה. לבדוק עם עצמי, עמוק בתוכי, מה הוא רוצה. קצת לשים את עצמי, ואת האגו שלי, בצד.
אני מחליטה לחכות עד הערב. לתת ליעל להתקרר קצת, לא לנסות להשיג אותה בהיסטריה, לתת לה את הזמן שלה.
ומה אגיד לה כשנדבר, אם וכאשר זה באמת יקרה?!
***
לא, לא הצלחתי להשיג את יעל בפלאפון. אז יונתן התקשר לבועז, בן זוגה, והם שוחחו שיחה עניינית למדי (הם כאלה ניטרליים, הגברים האלה שלנו, שבא לי להקיא) ואפילו הצליחו לתאם פגישה בינינו, אין לי מושג איך.
אני נכנסת אל הבית בזהירות ובחשש, כאילו הוא ממולכד. יעל שרועה על הספה הענקית בסלון כמו מדוזה שנשכחה על החוף, סביבה פזורים אביזרים שונים כחול אשר על שפת הים: טישיו, אריזות חטיפים, כוסות מלוכלכות וכמובן כריך אכול למחצה.
“אני לא רוצה לראות אותך ולא לדבר איתך!”, היא מתפתלת בפתאומיות וצורחת עליי, ואני קולטת למרבה הזעזוע שבועז ארגן את המפגש על דעת עצמו בלבד, ואפילו לא טרח ליידע את אשתו היקרה בעניין. (אחר כך היא תכתוב על הפסיביות של האישה החרדית האומללה. הו, האירוניה).
“אממ, בואי, תשבי, תשתי”, בועז מחווה במבוכה אל עבר כסאות הבר הגבוהים שבפינת המטבח, ואני תוהה ביני לביני איך אני אמורה לעלות עליהם בדיוק, וגם אם אצליח, האם אצליח לרדת בלי להידרדר מטה בחינניות של בטטה על בלטה, ובכלל, למי מבני הזוג המקסימים אני אמורה לציית עכשיו.
אני מתיישבת בסוף על אחד מהכיסאות המבטיחים יותר בפינת האוכל, ומרגישה די מושפלת כשאני משתדלת להתבונן אל הכיוון השני בזמן שבועז ויעל מתלחשים לא ממש בלחש. (“מה איכפת לך?! היא באה במיוחד, היא רוצה לדבר איתך, תראי אותה, היא התאמצה, לא יפה, לא נעים…”, “שלא תעז להביא אליי אנשים הביתה ועוד אחר כך לומר לי שלא נעים כאילו אני לא בסדר, אתה שומע?!!! אני רוצה שתעיף אותה מכאן והרגע!”)
כשאני חושבת על יונתן שיושב למטה וממתין בסבלנות, אני נושאת משאלת לב לוהטת ששני הגברים מלאי הכוונות הטובות הללו ינהלו את המו”מ ביניהם, לו רק יטרחו לעדכן אותנו באשר לתוצאות.
בסוף יעל נעקרת מן הספה ונכנסת אל המקלחת בטריקת דלת. טוש נפתח ונסגר, רחשושים של סבון ושל בושם, מבוכה מגושמת של בועז שמנסה למצוא בארונות משהו עם הכשר מהודר ומוצא בסוף קצת ביסקוויטים לא מפתים בעליל. אני שמחה בשביל יעל שהוא בעלה, אפילו שקול קטן ומרושע עדיין לוחש לי שזה בכלל לא מגיע לה. די, ששש! אני משתיקה אותו מהר, רוצה להישאר במצב הכנוע, המתחנן למחילה, שבו הגעתי. באתי לבקש סליחה, לא לפתור עכשיו את כל החוליים מן העבר.
בסוף היא מתיישבת מולי במראה אנושי יותר, עם עיניים אדומות צורבות ושיער רטוב אסוף למעלה בקליפס. מציתה סיגריה ונושפת עשן בעיגולים. אני לא מעירה לה שלא מעשנים ליד אישה במצבי ושבכלל היא נגמלה מזמן.
היא בוהה בתמונה קטנה שממוסגרת על הקיר שלידינו, שיה שלה במסיבת יום ההולדת, חיוך מאושר ושמלה פורחת. “מה?”, היא מטיחה בי לבסוף, “מה את רוצה?”
“אני לא יודעת”, אני עונה לה בכנות, “אולי פשוט לספר לך מה היה?”
