פרק 36

חוי

אני במיטה שלי במחלקה. לפני רגע אמא אמרה שאשן, שהיא הולכת ותחזור על הבוקר.

“אמא”, אני קוראת לה בשקט. היא עסוקה בלקפל את הבגדים שלי. 

משהו משתולל לי בפנים. אני מרגישה שהלב שלי דופק חזק כל כך עד ששומעים אותו בכל החדר. “אני… לא מרגישה טוב”, אני אומרת לה. הכול סביבי הולך ומתרחק ממני. אמא הולכת ונהיית קטנה יותר. המיטה מתרוממת באוויר ואני שטה איתה ביחד בחלל החדר. מחפשת את היד של אמא. רוצה להיאחז במשהו. אבל היד שלי לא מגיעה עד אליה, משייטת גם היא איפשהו. 

“חוי”, היא צועקת מרחוק, הקול שלה מחזיר אלי אלפי הדים.

“חוי”, היא עוד יותר רחוקה. אמא, אני רוצה אותה. רוצה לענות לה. אבל השפתיים שלי חלשות חלשות, ורחוקות אחת מהשניה. לא מצליחות לתפקד.

היא צועקת מילים רחוקות. החדר מתמלא באנשים. כולם עומדים מעלי, נוגעים בי. קוראים לי. אני הולכת ומתרחקת מהם. לאן אני הולכת? זה רחוק מדי. אני מתה?

אמא בוכה. הם אומרים לה ללכת. לא, שלא תלך, חבל. המנגינה של הבכי שלה יפה לי באוזניים. משאירה אותי חיה. הם אומרים משהו וקוראים לעוד אנשים.

הם אומרים שהדופק משתולל. הוא לא משתולל. הוא דופק חזק חזק חזק בפנים. הלב שלי רוצה לצאת. ללכת. לברוח. מבינה אותו. גם אני רוצה.

מישהו אומר טיפול נמרץ. אפרים נכנס לחדר. הדופק זה המילים של הלב, נכון? סוף סוף כולם שומעים שהוא צורח.

אפרים אומר להם שיש לי התקפי חרדה, ואם זה קשור.

הם מפסיקים לרגע את הכול ומסתכלים עלי. הם קוראים לי. 

אני לא עונה. 

מישהו אומר להביא לי משהו. זה שם של תרופה ששמעתי פעם.

אמא חוזרת לחדר. האחות אומרת לה להתקרב אלי, והיא תופסת לי חזק את היד. פתאום אני כן מרגישה אותה. נוכחת. נמצאת. פה.

“התקפי חרדה?”, היא שואלת את אפרים, וכל הכעס בעולם יושב על מיתרי הקול שלה. “ממתי?”, לאט לאט הקולות קרובים אלי יותר, ואני מריחה אפילו את הבושם של אמא. 

“כמה חודשים”, הוא אומר. “זה מטופל”, מוסיף כמו גבר. 

“אצל מי מטופל?”, הרופאה עדיין שם. “אחת, נועה”, אפרים אומר. “היא הולכת אליה”.

“שקרן”, אני רוצה לצעוק. “כבר חודש לא הלכתי! הלוואי שהייתי הולכת!”

“תעדכנו את נועה במצב”, הרופאה פונה לאמא. “מה המספר שלה?”, אמא שואלת את אפרים והוא מושך כתף.

היא לוקחת את הפלאפון שלי שמונח על השידה, ואחרי כמה לחיצות מחייגת. “היא לא עונה”, היא אומרת.

“אנחנו צריכים אותה”, הרופאה אומרת לאמא. אפרים יוצא מהחדר. אולי הוא מרגיש מיותר. “תנסי שוב”.

אמא מנסה שוב, ביד אחת. בשנייה היא מחזיקה חזק חזק את היד שלי. הדופק נעלם. הוא לא ברח, הוא רק נרגע קצת. אני נושמת לאט ועמוק ותופסת מידי פעם חזק יותר את היד של אמא, מחדדת את התחושה שהיא שם. 

אמא רוצה לצאת רגע. היא מנסה לשחרר את היד שלה. אני מחזיקה חזק. לא רוצה. הרופאה קוראת לאפרים. אמא מראיינת אותו לגבי נועה, מה שם המשפחה שלה, איפה היא גרה. 

תוך כמה דקות היא מחייגת לבעלה של נועה.

“היא בכותל”, אמא אומרת לרופאה שלא עוזבת אותנו. “הוא אומר שאם זה דחוף הוא ילך לקרוא לה משם”.

הרופאה מסתכלת עלי עוד רגע. אני נושמת עמוק ולאט, מחזיקה את אמא. הרופאה סוקרת גם את הגרף על המסך שהניחו מעלי. הוא מספר לה על הדופק.

“זה דחוף”, היא אומרת, ואמא אומרת את זה לבעלה של נועה.

“הוא הולך לשם”, אמא אומרת לחלל החדר אחרי שהיא מנתקת. “הוא אומר שהיא לא תענה וזה יכול לקחת הרבה זמן. הוא ישלח אישה אל עזרת הנשים לקרוא לה”.

ואני יודעת שיש לנועה בחייה אין סוף דאגות ובעיות לא פתורות, כמו לכולנו. 

אבל אולי אולי היום הזה היא נסעה דווקא כדי להתפלל עלי.

נועה

“סליחה…”, מסמיקה הבחורונת שהוציאה אותי בבת אחת מהבועה המאוד פרטית שלי. “לא נעים לי להפריע… אבל בעלך מחכה לך בחוץ. הוא אמר שזה דחוף”.

הלב שלי על 200 קמ”ש. חנוך? מחכה לי בחוץ? אני הודפת את כיסא הפלסטיק, ותוך כדי תנופה מוציאה את הפלאפון המושתק מהשקית.

9 שיחות שלא נענו. מחוי. ה’ ישמור ויציל…

לא ידעתי שהרגליים שלי זוכרות איך רצים, ועוד ברוורס. אני נפרדת מהאווירה, מנסה לאסוף בריאות כמה שיותר חמצן, ומתפללת לאבא שלי שישמור, ויגן, ויציל, ויאפשר לי להיות צינור להורדת השפע שלו.

“מה קרה?”, אני שואלת את האיש שלי שממתין בדום מתוח הכי קרוב ליציאה מעזרת הנשים, שלא לפספס אותי בשום אופן.

“אמא של המטופלת שלך ביקשה שתבואי. מהר. צריכים אותך בהדסה דחוף”.

“מה? התקשרו אליך?! איך הגיעו למספר שלך, ועוד בשעה כזו…”

“התקשרו אלייך שוב ושוב, והרופאה אמרה להשיג אותך בכל מחיר. אז הגיעו”.

אני רואה את הרכב שלנו עם פנסי מצוקה, ממתין שנזנק לתוכו. שני שוטרים לידו. הם לא נוזפים בנו, וזה רק מחדד בי את התחושה שהם משת”פים בסאגה המוזרה הזאת.

“תרגישו טוב”, מאחל השוטר המבוגר, מתכוון לכל מילה.

“אמן”, חנוך ואני מצטרפים לאיחול, והדמעות מסמאות את עיניי.

חוי, חוי מתוקה. אני בדרך…

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

נפרדים ממרים, אהרון ותכף גם ממשה, איך מחזיקים בחבל האמונה?
מה מברכים על גבינה שעל קרקר? ועל הקטשופ עם הצ’יפס?
שבת מקור הברכה! הצטרפי למיזם כבוד השבת.
איך קשורים המרגלים – ליומיום השוטף שלנו? ומי אוכלת את מי?
בואי להכיר את הרוטב הארגנטינאי שהולך להקפיץ לך כל ארוחה!
מישהי בסביבתך עברה לידה שקטה? הפוסט הזה מיועד לך!

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!