נועה מספרת

“…וזה יבוא

כשלא הכול יטלטל אותנו

ולא הכול יכה

ומה שיפתח בנו

מחכה…”*

אני מוצאת את הפינה הקבועה שלי, מוסתרת בין האבנים וגרם המדרגות, ומתיישבת. מכבה פלאפון, לוחצת על כפתור הרפיט בנגן החבוט, והמילים מתנגנות לי באוזניים שוב ושוב.

זה יבוא. נשימה.

זה יבוא. נשיפה.

זה יבוא, את שומעת? זה יבוא! זה חייב לבוא!!

מה שבא בינתיים, ובבת אחת, הן הדמעות. הן גולשות ממני בלי בושה. מזל שאין עכשיו נשים סביבי, רק אחת שעומדת שניים-שלושה מטרים ממני, והבכי שלה מכניס את שלי בכיס הקטן, והוא מדבק.

אני מגבירה את הווליום, מנסה להתכנס בתוך ארבע האמות שלי, 

ולהיות.

המחשבות על חוי הופכות אותי לשלולית. ה’ הטוב! מי יודע מה עובר על ההריונית הצעירה והמתוקה הזו? יש למישהו מושג מה הוא עושה לה, האפרים הזה? איך היא מתמודדת עם התקפי החרדה האיומים שלה?

אני חושבת על חנוך שהוריד אותי בכניסה לכותל והלך לחפש חניה ולנמנם עד שארגיש שאני מסוגלת לחזור הביתה. אותו חנוך שהוציא אותי מדעתי מרוב ניסיונות שכנוע לפנות יחד לעזרה מקצועית.

“וזה יבוא, אתה תראה

הידיים הקפוצות יתארכו

והלב השומר לא להיפגע 

יפעם בקצב רגיל

זה יבוא…”*

אני נזכרת בעשרות הפעמים שבהן ישבתי כאן, בדיוק באותה פינה, מול אותן אבנים, מתקשה להיאחז באמונה שמשהו יקרה, משהו טוב. מתקשה להאמין שאזכה, ובכל זאת מתחננת לגאולה פרטית…

המצח שלי מצטנן מהמגע הקריר של האבנים, והדמעות מטפטפות לי על כפות הידיים. עוצרת את השיר, מכניסה את הנגן לשקית הקטנה ומתעטפת במלמול השקט שעולה מעזרת הגברים.

“א-לי אתה ואודך

א-לוקיי ארוממך”

השירה עולה מתוכי בבת אחת. זה מתחיל מזמזום שמתמקם באזור הרקות, ממלא את חלל הפה וחייב לפרוץ החוצה. אני שרה בשקט, צמודה לקיר שהוא ביתם של כל שבורי הלב, ומבינה שאפילו שזכיתי לגאולה המיוחלת, אני עדיין רחוקה מלהיות שלמה…

אבא… אבא שלי האהוב… רחום וחנון, שמור עליה! הצל אותה! גאל אותה מייסוריה! אני מתחננת…

הכאב מקפל אותי לשניים בתוך כיסא הפלסטיק הרעוע. אני מחבקת את עצמי ושרה, והדמעות ממשיכות לטפטף.

“…א-לי אתה ואודך

א-לוקי ארוממך”

יד מונחת על הכתף שלי. אני מודעת למגע המרפרף, כמעט מתנצל על ההפרעה. 

אני מנגבת את הדמעות מתוך אינסטינקט,

ומסתובבת.

קיץ 1996, קיבוץ צרעה

“תודי שזה היה מדהים!”, היא נזרקת לכיסא שלידי, תשושה ומאושרת.

“מודה ומתוודה”, אני לוקחת ממנה את חליל הצד, מפרקת אותו לאט לאט ומניחה אותו בנרתיק שנשאר אצלי למשמרת.

“פוףףףף… לא ידעתי שזה כזה מעייף להתחתן”, אומרת בחיוך היפה בנשים, שזה עתה סיימה לנגן דואט עם החתן המהולל, שהוא לא אחר מאשר בעלה הטרי. “אהבת את הווריאציה שלנו ל’מה אשיב’?”

“אהבתי”… כאילו אפשר שלא לאהוב את הריקוד המוזיקלי המושלם שביצעתם כרגע…

“קמצנית במילים, נועיתה. מה קורה? הסתיימה המכסה במהלך הערב?”, רותי שולחת זרוע ארוכה ופורעת את תלתליי. “אהבתי את הסיכה… מוכרת לי מאנשהו”, הכוכבים בעיניה נדלקים.

“באמת מעניין מאיפה”, אני נמנעת מליצור עם הכלה קשר עין, מרחיקה את ראשי מידה ונשרפת מבפנים. 

“אוקי אוקי. משהו. פה. קורה”, היא אומרת, דקת אבחנה כתמיד. מתרוממת, מניחה את הכיסא שלה מול הכיסא שלי ומתיישבת, עוטפת את פניי בשתי כפות ידיה ומכריחה אותי להישיר מבט.

“נועהל’ה, מה נסגר, חומד?”, אני משרטטת במבטי את תווי פניה העדינים של רותי, מוקסמת מהאיפור המינימלי שמדגיש את עיניה, כמעט לא נראה ובכל זאת קיים. “למה לא הצטרפת אלינו? חיכינו לך”.

הקאחון. היא ארגנה שחבריו של דודי יביאו קאחון לחתונה, כדי שאוכל לחבור לדואט שלהם ולתופף עליו. הסתכלתי עליו בערגה, רציתי כל כך, אבל… זה הרגיש לא נכון!! כל הסצנה הזו הייתה לא נכונה!!!

“לא רציתי, רותי”, אני מתקשחת בבת אחת ומתרחקת מהידיים שתוחמות את פניי. “לא אהבתי את הפרשנות שנתתם למושג ‘מצווה טאנץ’, והתקשיתי ממש לקחת בו חלק!”

מטורפים שכמותם. רגע לפני ההדרן של התזמורת הם פשוט הודיעו שהכינו קטע לסיום החתונה שלהם, הזוג ההזוי הזה. הוא בקלרינט, היא בחליל צד, מתמזגים זה בצליליו של זה בסנכרון מושלם. זה היה דו שיח מרהיב. הדוגמה היפה ביותר שקיימת למושג סינרגיה.

רותי נאנחת, קוראת אותי כמו ספר פתוח.

“נועה שלי, אין לך כוח לחכות יותר…”, הרוך שלה פותח לי את הברז, והדמעות פורצות בבת אחת.

אין לי כוח. אין לי כוח לחכות ל’דודי’ שלי יותר.

רוצה עכשיו.

*(מתוך השיר ‘מחכה’, עידן רייכל)