מישהי מצמידה לי מוניטור. מישהי אחרת שואלת מה תעודת הזהות שלי. מישהו שואל אם יש לנו כאן כרטיס מעקב, ומישהי שולחת את אפרים להוציא מדבקות.
מישהי שואלת בטלפון אם יש מקום בפגייה. המישהי של המוניטור מבקשת ממני לנשום עמוק ולהושיט לה יד. מחטאת את הווריד שלי ודוקרת אותו. מערימה שקית עירוי.
מישהי שהיא אני צועקת. מישהי צועקת אחרי שיבואו אלי.
כמה באות. אני צועקת שוב. הן מדברות מהר. שלושה רופאים נכנסים אל חדר הקבלה הקטן.
אני צועקת עוד פעם.
ואל השקט שבחדר פורצת בבכי חזק.
“הוא חי?”, אני צורחת להם ובכי קטן-קטן עונה לי. אני לא רואה אותו ממש.
מישהי מתכופפת אלי, לוקחת את היד שלי ומספרת שנולד לי בן. הוא בסדר עכשיו. נלקח מיד לטיפול דחוף. אני אפגוש אותו עוד מעט.
הן רוצות אותי עוד. מבקשות כל מיני בקשות. מדברות כל מיני דיבורים טיפשיים. מספרות סיפורים על כל מיני אימהות ותינוקות אחרים.
ואני סתם שם. זולגות לי דמעות על החיים, מרטיבות אותי ואת הסדין, ואת בגדי הבית שעוד עלי,
ונופלות, נופלות, נופלות.
“חוי”, רק אפרים פה. “רוצה להתקשר לאמא שלך?”
“לא”, אני עונה לו.
“שאני אתקשר?”
אני לא עונה.
“אפרים”, רק השפתיים שלי אומרות, “ראית אותו?”
“נראה לי שכן”, הוא אומר.
“הוא…”, אני לא מצליחה להגדיר שאלה.
“הוא בסדר”, הוא אומר לי. “תינוק… ממש”.
“כן?”, אני מנסה לשאוב עוד מילים.
“חמוד”, עוזרת לו המיילדת שעוד מתעסקת בלהכאיב לי. “הוא עוד יהיה גדול מאוד”.
“בעזרת השם”, אני חייבת להוסיף.
“בטח”, היא עונה.
“איפה הוא עכשיו?”, אפרים שואל. יש לו עוד משהו בחיים. אני מנסה לקלוט.
“הוא בטיפול נמרץ, בפגייה”.
אני עוד פעם בוכה. אפרים שואל אם אפשר להביא לי לשתות. אני באמת צמאה, ושותה בקש מכוס שהאחות מביאה לי.
“חוי, בואי נתקשר לאמא שלך”, אני תוהה למה הוא צריך אותה פתאום.
“תתקשר”, אני מרשה לו.
לי אין כוח לסחוב עוד מישהו חוץ מאת עצמי.
“תדבר איתה בחוץ”, מבקשת.
“את תעברי עכשיו לחדר התאוששות”, הקול של האחות מתוק מדי, וכשהמיטה שלי מתגלגלת אל החדר אני מרגישה חוץ מחתיכת גוף כאוב נע, גם נפש גדולה שיש בה דאגת ענק פתאום.
“אני רוצה לראות אותו”, אני אומרת לה. איזו אמא אני? יש לי ילד, ולא ראיתי אותו, ומה שכואב לי זה שכואב לי.
“את תראי אותו עוד הרבה”, היא עונה לא לעניין. “ילדת לפני ארבעים דקות. עוד שעה ועשרים תעלי למחלקה, תנוחי, תתקלחי, וכשתקומי תלכי אליו”.
שוב הן בורחות לי מהעיניים אל הסדין. אפרים שואל מעבר לווילון אם זו אני שם. לא. זו לא.
אז אני לא עונה.
שוכבת בשקט, שומעת בכי תינוקי מהמיטה ליד ודיבורים של אישה מאושרת בטלפון, מגוללת את אטרקציית האקסטרים שלה.
“תיכנס אליה”, אני שומעת את האחות אומרת לו. “חוי?”, הוא שואל שוב.
אני לא עונה.
היא מספרת למישהו בטלפון שהיא הגיעה כבר בבוקר ולא היה כלום, ושלחו אותם הביתה, והיא לא הסכימה לחזור, היא הרגישה ש—
“חוי, את בסדר?”, הוא לחוץ. אני שותקת.
“סליחה”, הוא קורא למישהו, מבוהל. “היא לא עונה לי”.
הווילון שלי מוסט בבת אחת. אני עוצמת עיניים.
מישהי קוראת לי. מישהי לוקחת את הזרוע שלי, ממששת, מצמידה לי מכשיר לחץ דם, קוראת לי שוב.
“היא בסדר”, היא אומרת. “תהיה איתה פה”.
“חוי”, הוא פה עכשיו. גם אין וילון כדי לעמעם את זה.
“את אחרי”, הוא אומר כמו דביל. מחפש משהו טוב בסיטואציה שלנו. “אמא שלך בדרך”.
אחר כך מישהי באה, מחבקת אותי חזק מדי, וזה נעים לי אפילו שזה כואב. בוכה איתי ביחד. צועקת עלי צעקות מיטיבות כאלה, שמנערות אותי לבכות חזק יותר. עוזרת לי להתארגן במיטה שלי במחלקה ויושבת לידי עד שאני נרדמת.
עוד מעט אקום ואלך לראות אותך, ילד שלי.
קטן מדי. חלש מדי. נולדת מוקדם מדי. להורים עסוקים מדי. לאמא חלשה מדי.
“אבל עוד יבואו ימים כאלה”, אמא שלי עומדת מול האינקובטור, בוכה ואומרת, “שיבלו שפתותינו מלומר די”.
