טוק טוק
טוק טוק טוק
הדפיקות הקצובות בדלת גורמות לי לנתר מהכורסה. נבהלתי למרות שאני מזהה את המקצב המוכר והאהוב אפילו מתוך שינה. כנראה שקעתי עמוק לתוך עצמי, קצת איבדתי קשר עם המציאות…
אני פותחת לחנוך את הדלת של הקליניקה בחיוך, שמחה שלא פספס את הפתק שהשארתי לו על המקרר.
“במה זכיתי שהוזמנתי לקודש פנימה?”, שואל חנוך בעודו מביא כיסא מהמבואה ומתיישב מולי. הוא מתנגד עקבי לכורסת המטופל…
אני מפנה את הכורסה שלי בזווית ישרה לכיסא של חנוך, מסמנת שינוי טריטוריה – גם לעצמי וגם בעבורו, ומתיישבת כשרגל אחת מקופלת תחתיי. שמתי על המצח שלט “לא בתפקיד”.
חנוך ‘קורא’ את השלט, מתרווח מולי ושולח רגלים ארוכות קדימה.
“אז מה אומרת אשתי העייפה?”, הוא מזמין שיח, למרות שחצות מאחורינו.
“היום הייתי אצל איריס בהדרכה”, אני פותחת, משתהה, מחכה לראות מה יבין מעצמו.
“תני לי לנחש”, הוא אומר ברוך, “שוב המטופלת של רביעי בשמונה גורמת לך לעבוד שעות נוספות?”
“אחת אפס”, אני מתנשמת בכבדות. “משגע אותי שאסור לי לספר לך פרטים… זה גדל מאבן על הלב להר שלם”.
“אז מה עלה בהדרכה?”, שואל חנוך. “אני משער שאם קראת לי לכאן זה לא בשביל לומר לי שאסור לך לדבר איתי”.
אני משנה תנוחה. קשה לי עם הנושא שאני עומדת להעלות.
“קראתי לך לדבר על מה שעלה בתוכי בהדרכה, ולא דיברתי עליו עם איריס”, אני אומרת. למה זה נשמע לי מתנצל פתאום?
“שומע”, אומר האיש הלמדני שלי.
“אני צריכה שגם תקשיב…”, עונה לו הלמדנית שבי מנגד…
“מקשיב, נועה. מקשיב רוב קשב”, הגומה עמוקה, מרגיעה. הוא כאן. ממש ממש כאן.
“טוב… אז הבנתי כבר מזמן שהעובדה שיש בטיפול הזה מרכיב של סוד, זורקת אותי באופן דרמטי לסיפור שלי עם רותי, וכל החלקים הלא פתורים מהפלונטר ההוא חוגגים בתוכי כרגע”.
אני עוצרת ומציצה בחנוך. הוא גם שומע וגם מקשיב, מלטף בהיסח הדעת את הזקן והעיניים שלו בוהות באיזושהי נקודה לא ידועה בחלל.
“וגם הבנתי שאני חוזרת לעוד תקופה בעבר, וזה מערבב אותי קשות, חנוך…”
האיש שלי מבין בבת אחת על מה אני מדברת, וההבנה הזו מקלה עליי ומבהילה אותי כמעט במידה שווה.
“אהה… אז גם אני מככב בסיפור הזה…”, הוא אומר, בלי טיפת מבוכה או אי נוחות.
“ממש ככה”, אני מוצאת את עצמי מלחששת, מתנצלת שמעלה באוב דברים ישנים שכבר מזמן קיפלנו והעלינו לבוידעם.
לכאורה.
“רוצה להסביר מה בדיוק עלה בך, נועה? ובבקשה, אל תרגישי צורך להתנצל”, הוא קורא אותי כמו ספר פתוח. “אני לגמרי מבין שלפעמים מתעוררים נושאים שנדמה שהם פתורים עד הקצה”.
“זה מרגיש כמו פצע שהגליד נהדר ולא השאיר אפילו צלקת, ופתאום הוא שוב מדמם ופועם…”, אני אומרת, ושוב עולה באפי ריח של בורקסים ופיצה, ובא לי להקיא.
הפנים של חנוך כאובות, ומן הסתם הן משקפות את שלי. לא נעים לנו להיזכר, גם אם זה בלתי נמנע.
“זוכר שהכי מהכול היה לי קשה להתמודד עם התחושה שאתה בטוח שאני דרמטית מדי? שאני מנפחת מבחירה את הרגשות שלי וצובעת את המציאות באופן לא פרופורציונלי?”
“זוכר, נועה…”, חנוך מתכופף לעברי, כמעט מושיט ידיים לאחוז בי אם אשמט מהכורסה מרוב כאב.
“אתה הצלחת לגרום לי לאבד את הביטחון באינטואיציות שלי, בתחושות בטן, בחוויה האותנטית של עצמי…”, ברור לי שאני נשמעת מאשימה, מאתגרת את חנוך עד הקצה.
“כן, כאילו האמת בידיים שלי ואני ‘יודע’ מה נכון להרגיש ומה מוגזם”, חנוך מהדהד אותי, מזכיר איזה תלמיד מצטיין הוא היה בטיפול הזוגי שלנו.
השילוב של שפת הגוף שלו והשיקוף הקטנטן שעשה לי עכשיו, מחזיר אותי להווה, מזכיר שאולי היינו במקום נוראי, אבל אנחנו כבר לא שם, ישתבח הבורא הטוב.
מתרווח לי בלב.
“יש לי תחושה חזקה שמשהו דומה קורה שם, בחיים של המטופלת שלי, חנוך. לא סתם נפער בי הפצע הישן. היא מכווצת, מאויימת, ולא ברור לי שיש לה את הכוח לעזור לעצמה, כמו שהיה לנו”.
“כמו שהיה לך, נועה”, הוא מדייק, מחמיא לי בחמלה רבה ובהערכה. “את נלחמת עלינו ובשבילנו, במשך שנים”.
“נלחמתי על חיי. זה היה לא פחות ממלחמת קיום! וחלק בלתי נפרד מחיי היה אנחנו…”
“זכינו. ה’ ריחם והשפיע עלינו שפע רב. אין לי מושג בזכות מה נקרע לנו הים, אבל זה ברור שככה זה מרגיש לי”, אומר חנוך וכולו חדור באמונה תמימה ויפהפייה.
המילים שלו מעלות בי דמעות. מי היה מאמין שככה ידבר האיש שלי מתישהו? איך הדרמטיות היתרה שלי הפכה להיות קריעת הים שלו?
“תתפללי, נועה. תתפללי שיקרע גם להם הים. מי שעשה לנו ניסים גלויים, יכול בקלות לעשות גם להם”.
“נוסעים לכותל. עכשיו”, אני אומרת, ויודעת בוודאות שהוא יסכים.
