פרק 3

רחלי פרידמן

עוד מעט יונתן ואני חוגגים תשע שנות נישואין. 

אני מדפדפת בתמונות החתונה שלנו – נוסטלגיה שלא מושכת אותי בדרך כלל, אלא אם כן אני נכנסת במקרה לסלון ופוגשת את הילדים שלי שרועים על האלבומים. אז אני מתעקשת להישאר בשטח ולוודא ששום תמונה לא עוברת בטעות חיתוך לצורכי קולאז’ או הדבקת אבני פסיפס או מריחת פלסטלינה. 

נועהל’ה, ילדת פרפרים ופרחים בת שש, מתעלפת על שמלת הכלה שלי. אני מזדהה איתה, זוכרת איך הייתי מאושרת ללבוש את השמלה הזאת ולגלות את עצמי יפה ואחרת כל כך. איך נפעמתי לגלות שההופעה שלי תהלום לא רק את העולם הערכי שפסעתי אל תוכו, אלא גם את אמות המידה שלי ליופי. 

וואו. מדהים להתבונן בתמונות האלה עם הילדים שלי, להיזכר שאז הם עדיין לא היו בכלל. לראות את אורי שלי, מתוק בדיוק כמו שאני מדמיינת את אבא שלו כשהיה בגילו, בודק בכובד ראש את מי בחתונה שלנו הוא מכיר ואת מי לא; ולחייך חיוך נסתר כשאני משווה את הילדות שלי לילדות שלהם ומבינה שאין אפילו מה להשוות מרוב שזה שונה. אני גדלתי עם אחות יחידה, אבא שלי עזב את הבית כשהיינו בנות שמונה ואימא שלי התחתנה שנים רבות אחר כך, כך שרוב הזמן זה הרגיש כמו שלוש בנות בבועה. הם, לעומת זאת, גדלים עם אבא ועם אימא, מציאות פשוטה כל כך שהם אפילו לא יודעים להעריך אותה.

“מה את עושה עם היונתן הזה? מה פתאום את מתחתנת עם בנאדם שאת בקושי מכירה?”, יעלי תקפה אותי, אי אז, כשהיא ראתה את יונתן בפעם הראשונה. “הוא כל כך…”

“כל כך מה?”, תקפתי אותה בחזרה, “כל כך שקט? כל כך נמוך? כל כך מה, יעל, מה את רוצה ממנו?”

“שימי לב איך את מתפרצת”, יעלי הישירה אליי מבט, “ומה את חושבת שאני רוצה לומר. כנראה כי הדברים האלו מפריעים לך הרבה יותר ממה שאת מוכנה להודות. ואני בסך הכול רציתי לומר שהוא דתי מדי בשבילך”.

יונתן באמת היה דתי מדי בשבילי. ושקט מדי. וכן, מה לעשות? גם קצת מדי נמוך. ולא פעם, במרוצת השנים, שאלתי את עצמי מה אני עושה איתו בכלל, מה עבר עליי כשבדחף של התלהבות דקדושה אמרתי לו כן. 

לפעמים אני עדיין שואלת את עצמי – כשהפערים בינינו נעשים גדולים מדי – למה בעצם הסכמתי. אבל בפעמים אחרות – שעם השנים נעשות צפופות ורצופות יותר, ברוך השם – אני מבינה למה. 

אולי, כמו רחל של רבי עקיבא, גם אני זיהיתי בו פוטנציאל. ויופי, ועומק, וכמיהה רוחנית אדירה, ועיניים סקרניות של תינוק.

אבל איך אני אמורה להגיב כשאני חוזרת הביתה והוא שם, בוהה באיזה עיתון ואפילו לא קורא אותו? חוזר מעוד ראיון עבודה, ואפילו שהוא לא אומר כלום, שפת הגוף שלו אומרת הכול. ומה עושים עם הכאב הזה, של אדם שאף אחד, חוץ ממני, לא יודע כמה שהוא מופלא, ואפילו אני לפעמים שוכחת. 

אז אני משתדלת. משתדלת לבנות לו קן חם, מקום בטוח בלב העולם הקר הזה. משתדלת להאדיר את הדמות שלו בעיני הילדים, שלפחות הם ירוויחו אבא לשאת אליו עיניים, כמו שתמיד חלמתי שיהיה להם.

ומנסה לשאת אליו עיניים גם אני, בלי קשר למידת ההצלחה שלו, למשכורת שהוא מרוויח (או לא) ולתורה שהוא לומד (או לא). כי גם לי מגיע להגשים חלומות ישנים, חלומות שחלמתי כל כך מזמן עד שכמעט שכחתי אותם. מגיע לי להניח ראש. מותר לי לעצום עיניים. מגיע לי להישען. וכשאני נשענת, אני יוצרת בו כתפיים. 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

אוהבת ליצור? סדנה במיוחד בשבילך, קצת הרפיה וחדוות יצירה.
משהו, החלק הנשי הזה שאוהב יופי וטעם, התעורר בי. פתאום רציתי שהסלון שלי יהיה באמת יפה ושהמטבח שלי יהיה מעוצב עד הקצה.
טובעת בים מטלות ורוצה לנהל זמן בצורה נכונה? בואי ללמוד מה זה באמת.
הוא בבית הכנסת, לומד, ואת? עם הטיטולים והילדים בבית…רחוקה?
איך יודעים אם מברכים על המאכל מזונות? הדרכה חשובה.
אנחנו זקוקים לזכויות! מוסיפים בכבוד שבת קודש.

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!