נועה מספרת:

כוס הקפה הנוספת שהבטחתי לעצמי עוד כשהייתי למטה, רותחת בין כפות ידיי, והשוקולד שמצורף אליה מענג לי את בלוטות הטעם. כמה נעימות יכולה להיות ברגע בנאלי כמו זה, אני אומרת לעצמי ושומעת את הנזיפה בירכתי מוחי, “לא הכול חייב להיות כזה מתוסבך, נועה. לא חייבים להפוך ולהפוך בכל דבר עד זרא! תחי הפשטות!”

טוב טוב, אני מרגיעה את הנוזף ולוגמת עוד לגימה לוהטת. כאילו שאני בוחרת להסתבך…

הפשטות מחזיקה מעמד בין 25 ל-32 שניות. אני לא מצליחה לסיים את הקפה, מניחה את הכוס בכיור ושועטת למעלה, בחזרה לקליניקה.

אני יודעת מה לעשות! סופסוף…

מתיישבת בכורסה שלי, עוצמת עיניים ומזמינה את חוי להצטרף אליי.

אם לא במציאות, לפחות בדמיון.

חוי מגיעה, מיידית. היא מתיישבת מולי, מטושטשת כמו הולוגרמה, אבל ברורה מספיק כדי שאראה כמה מפוחדת היא, כמה תשושה ומבולבלת.

“חוי! אני שמחה שבאת”, אני אומרת לה ומוצאת את עצמי בוחרת להוסיף משפט שלא הייתי אומרת לדמותה המציאותית בישירות כזו, “אני דואגת לך כל כך!”

דמותה של חוי מיטשטשת אפילו יותר והיא כמעט נעלמת לי.

“רגע, חוי! אל תלכי! תגידי לי משהו!”, קולי מתחנן מידי, אפילו לאוזניי.

דמותה מתייצבת. היא נשענת לאחור, מקפלת את רגליה תחתיה בתנוחה ילדותית שלא ראיתי אצלה מעולם, ואני מגלה שכפות רגליה תחובות בתוך נעלי בית פרוותיות בצורת ארנבונים ארוכי אוזניים.

חיוך מופתע עולה בי, וחוי מחייכת בתגובה. “את מסתכלת על נעלי הבית… עוד מתנה לא צפויה שנרכשה במסגרת מסע הקניות ההזוי של אפרים. נראה לי שמאז החתונה לא קיבלתי ממנו כל כך הרבה מתנות”, יש מרירות בקולה, ואני בוחרת להמשיך לעקוב אחר חוט המחשבה שלה בלי להתערב. “כמה צפוי אפרים. קונה נעלי בית הכי לא נוחות בעולם לאישה בהריון, ועוד גדולות עליי בשתי מידות”, חוי מנדנדת את הרגל לצורך הדגמה, והארנבון החמוד עף בקשת ונוחת בצידו השני של החדר.

שתינו צוחקות יחד וחוי קמה להחזיר את הצעצוע הלא פרקטי למקומו.

החיוך נמחק מפניה בבת אחת, ואפילו שדמותה מרצדת, אני רואה את בורות הפחד העמוקים בעיניה. עוד רגע היא נעלמת לי לתמיד, ויש שאלה אחת שאני חייבת להספיק לשאול…

“חוי, אני לא יודעת מה לעשות! רוצה לעזור לך, ולא יודעת איך! תעזרי לי לעזור לך?”

“את לא יכולה לעזור עכשיו”, נאנחת חוי. “אפרים לא רוצה שנדבר. נראה לי שהוא מפחד ממה שיש לך לומר לי עליו”. 

עיניה מתבהרות בבת אחת, כאילו הפתיעה את עצמה בתובנה שעלתה מתוכה. 

“מה יש לך לומר לי עליו, נועה?”, היא שואלת ומרימה את ידיה כדי לכסות את אוזניה. “לא לא לא! אני לא רוצה לשמוע! לא רוצה לא רוצה לא רוצהההההה” דמותה שוב מרצדת בעוצמה שמבהילה אותי. 

אני נושמת עמוק, משכנעת את דמותה להתייצב בכוח הרצון העז שלי.

“לא אגיד לך דבר שאת לא רוצה לשמוע, חוי. לא אדבר על אפרים בכלל. זו הבטחה! רק… תבטיחי לי גם את משהו בתמורה”, אני מודעת לכך ששוב הגבתי בצורה לא אופיינית לטיפול. אבל זה לא משנה כרגע, אין זמן!

ההולוגרמה כמעט נעלמת, אבל אני עוד רואה את פניה של חוי ושומעת את קולה, “מוכנה לשמוע, לא מבטיחה לקיים”, היא אומרת.

“תדברי עם אמך, ומהר. מגיע לה לדעת מה קורה איתך, מגיע לך להיות מוגנת…”

רוח קלה נושבת מהחלון של הקליניקה. חוי נעלמת כליל. 

חוי מספרת:

“אני יורדת להסתובב קצת”, אני אומרת לאפרים כאילו באגביות, מותחת לקשר את הבנדנה הכחולה. “אני נושמת את אותו אוויר כבר יותר מידי שעות. אעשה סיבוב”, לוקחת את הפלאפון באגביות ומגלישה לכיס החולצה שלי. 

“אני אבוא איתך”, הוא מפסיק להקליד משהו בפלאפון שלו ומסתכל עלי. לאחרונה הוא  מקליד הרבה בפלאפון. מה יש לכתוב כל כך הרבה ב-C2 פשוט וטהור?

“מה כתבת שם?”, אני שואלת אותו כשהוא מניח על הכתף שלו את החליפה. “איפה?”, הוא מנענע את הראש והכובע מתלבש מצוין סביב הגולגולת.

“אהה, בפלאפון?”, מדליק את האור בחדר המדרגות. “סתם. במחשבון”. 

“אהה”, אני אומרת ואנחנו עוברים לירידת גרם מדרגות נוסף. אישה מבוגרת בתלתלים לבנים עולה מולנו, מרימה אלינו עיניים ומחייכת, “אתם השכנים החדשים?”, הקול שלה מתנגן ברעד מתוק והעיניים שלה מלאות מתיקות משועממת. 

“כן”, אני אומרת, שמה חיוך מזויף ורוצה לעקוף אותה ולהמשיך. “כיסוי הראש שלך יפה לך!”, היא מציינת. “תודה”, אני כבר אחריה, מרגישה לא נחמדה. אפרים נותן בי מבט מוכיח. “לילה טוב לך”, אני מתאמצת להוסיף. 

“אין לי כוח לשכנות חדשות”, אני מודיעה לו כשאנחנו נמצאים במרחק בטוח לחלוטין. “לא הקטע שלי עכשיו”. האוויר עושה לי טוב, אני מפרגנת לעצמי לנשום אותו עד קצות האצבעות. 

“אבל הן יהיו השכנות שלך מעכשיו”, הוא מנסה. “צריך קשרים טובים עם שכנים”.

“נו נו”, אני מעזה. “אולי עוד חודש נהיה כבר בבניין אחר. חבל להשקיע”.

“אמא שלך”, הוא אומר למנגינה שמנגנת לי מהכיס. “תרימי לה ותגידי לה את האמת עכשיו. בביטחון. שתבין שאנחנו ילדים גדולים והיא יכולה להסיר אחריות”.

בבת אחת אני מחליטה שכן. אני ארים. ואני אגיד. עוד לא יודעת איך.

“חוי”, המנגינה שלה נמלטת מהנקודות הקטנות שבמכשיר ונשפכת סביבי לחיבוק גדול, מחמם וממיס. “אמא, מה נשמע?”, אני שומרת על הקול שיהיה אחיד, אבל תווים ממנו בורחים לי. מרעידים את מיתריו. 

“מה נשמע איתך, ילדונת? איך את מרגישה?”, אני אמורה להרגיש, אני נזכרת לי פתאום. להרגיש או לא להרגיש. זו הנקודה, בעצם. 

“ברוך השם לא מרגישה”, אני מרגיעה אותה בדאגותיה הזוטות. “הצירים נרגעו לי לגמרי. שקט בגזרה”. 

“ברוך השם, ברוך השם”, היא ממלמלת ואומרת לא לי, “אתה שומע, יצחקי? חוי מרגישה מצוין. חסדי השם”.

הקול של אבא אומר משהו מאחורה. אני לא שומעת, וכיף לי כל כך שהם באווירה טובה והם שמחים וטוב להם. 

אפרים מסמן לי עם העיניים והידיים. שאני אגיד כבר. 

לא רוצה.

כיף לי לשמוע שהם שמחים בזכותי ובגללי. שהם רגועים בגיני ושהצלחתי להרנין את ליבם.

אבל עם כל זה אני שומעת אותי אומרת: “את שומעת, אמא? אפרים ואני עברנו דירה”.