חוי מספרת:
“סירוב?”, אני שואלת את הפלאפון.
“לא, המכשיר שלו לא תקין”, הוא אומר בקול מלא ביטחון וכנראה שולף מזומנים מכיס המכנסיים.
“בבקשה”, הוא מושיט אותם ואני שומעת מטבעות ושקיות מרשרשות.
“תודה”, אני אומרת בשקט, עדיין מתחת לפוך. מחכה לספר שיבוא וייקח ממני את כל מה שיש לי בראש. ישים במקום כל הזבל הזה חיים של אחרים, כאלה שכיף לבכות עליהם וכיף עוד יותר לשמוח כשבסוף הכול בסדר איתם.
אמא מתקשרת אלי. אני צריכה להגיד לה תודה על ארוחת הצהריים. לבקש ממנה שישלחו לי עזרה לשטוף את הבית. לספר איך אני מרגישה (איך באמת?) והעיקר – להישמע נורמלית.
אבל לא לענות – את זה אני לא יכולה לעשות יותר. פשוט לא.
לא יכולה, אבל זה בדיוק מה שאני עושה. כועסת על כיבוד ההורים שדחפתי מתחת לכרית ונכנסת לנעלי הבית.
אני צריכה לאכול משהו. אחר כך אולי המוח שלי יחשוב ברור יותר.
הכרית שלי ממשיכה לרטוט כשאני מחממת במיקרוגל (שלנו! הוא הגיע לפה) בורקס פטריות שמחכה לי על השולחן בשקית מאפייה.
הכרית שלי ממשיכה לשיר כשאני מסיימת ואוספת את הפירורים, וגם כשאפרים נכנס בדלת, שוב עמוס בשקיות, ומתחת לזרוע שלו נעוץ סידור פרחים מרהיב.
“ש—לום!”, הוא זורח והפרחים יפים לו. אני לוקחת כמה פסיעות אחורה ומתיישבת מול ערמת הספרים שהוא שולף מהשקית. “יהיה לך מה לקרוא עד הלידה, לא?”
“נראה לי עד הבר מצווה”, אני סופרת. שמונה ספרים יש שם, ותולעת אני לא.
“אולי נחזיר חלק?”, אני שואלת מול החשבונית ההזויה. אף אחד מהספרים האלה לא במבצע. כבר היינו יוצאים לצימר ללילה אחד בסכום הזה.
“תשאילי לאחיות שלך. הן ישמחו ממש”.
הופ.
הכרית. היא מזמזמת עדיין?
“אחיות שלי… איך אתה רוצה שאני אביא אותן לפה?”, אני שואלת, מחזיקה מאוכזבת כריכה מהפנטת שלא מצליחה לשכנע את הפחדים שלי ללכת.
“תקשיבי, חוי”, הוא לוקח את הספר מהיד שלי ומסתכל עלי קרוב.
“אמא שלך צריכה לשמוע שעברנו, וזהו. אם יהיה לה קשה עם זה – היא תתמודד. היא ילדה גדולה, לא?”, הקול המתקתק של קודם נשאר באיזו שקית מרשרשת, והוא קרוב מידי. מחכה לתשובה.
“איך?”, אני שואלת, והדופק שלי כואב בצלעות.
“ככה”, הוא מושיט לי את הפלאפון שלו ומניח יד מחכה על המותניים. “חייגי. ספרי לה. אני פה. היא לא יכולה לעשות לך כלום”.
הוא מחכה.
היא לא יכולה לעשות לי כלום.
כמה מניח את הדעת.
נועה מספרת:
ניחוח של בצק שמרים אפוי עולה מאחד החלונות ומכה באפי. אני מחדדת חושים ומזהה מתקתקות מלוחה.
לחמניות שום טריות.
הריח מסיע אותי בזמן כמה שנים אחורה, כמו בגל הדף, הרחק מהשביל שעליו אני צועדת בחזור מהגינה.
*****
“אני רעב”, אומר חנוך. “בואי נמצא איזו מאפיה או משהו פתוח בשעה כזו”.
אני יותר עייפה מרעבה. הגוף שלי כואב מהנסיעה הארוכה, משווע למנוחה במצב מאוזן. אבל כשרעב מהסוג הזה תוקף את חנוך, למדתי לשתוק ולאפשר לו למצוא משהו שיסתום את החור שנפער, ולא רק בקיבה.
חנוך עוצר מול מרכז מסחרי קטן. אני מחייכת לעצמי, נזכרת במחשבה שעולה בי לעתים קרובות באירועים דומים – הארץ ממופה אצל חנוך במוח כמו רשת מסועפת של חוטים דמיוניים המחברים מאפיה אחת עם השניה…
“תכף אשוב”, הוא אומר והדלת נטרקת בחוזקה.
אני מניחה את הראש על השמשה הקרה, מותחת את הרגליים הכי רחוק שהמושב מאפשר לי ועוצמת עיניים.
ההיריון הזה מתיש אותי, אני חושבת לעצמי בעודי מלטפת את הגורם האהוב. שלא ייקח את זה אישית, חלילה. הוא שונה באופן מהותי מההריונות הקודמים. כנראה הגיל עושה את שלו. הבחילות האינסופיות, התשישות הקבועה, הרגליים הדואבות.
המחשבות, המחשבות, המחשבות…
חשבתי לנצל את הנסיעה המשותפת לחתונה לדיבור אמיתי, מהלב. אבל כנראה יצא לי נוקב מידי, כזה עם פינות מחודדות, דוקרות.
“זהו. מצאתי מאפייה פתוחה כל הלילה, ברוך ה'”, אומר חנוך, ובקולו סימנים של שובע על חשבון העתיד. “הבאתי לך בורקס עם בולגרית ורוטב פסטו, וכמה לחמניות שום”.
חנוך נוטל ידיים, מברך ומשתלט על מגש פיצה מלא בתוספות צבעוניות. הוא מעביר אליי את בקבוק המים ומעודד אותי להזדרז וליטול.
“תודה, חנוך, אבל נראה לי שאשמור את המאפים למחר בבוקר. אני מפחדת שהנסיעה חזור תעשה לי בחילה”, אני פותחת את השקית של הלחמניות ושואפת את הניחוח. שמעתי פעם שגם ריח משביע. מסתבר שאותי לא…
“אז מה התחלת להגיד קודם?”, שואל חנוך אחרי שחצי פיצה נעלמת מהמגש.
אני משנה תנוחה, מנסה להקל על הכאבים בגב התחתון.
“התחלתי להגיד שאולי הגיע הזמן. אנחנו מדברים על זה כבר כל כך הרבה שנים”, אני מנסה לרכך את קולי, לתת למסר סיכוי מוגבר קלות באמצעות מנגינה נכונה.
חנוך מוציא שני בקבוקי זירו, מושיט לי אחד ואת השני פותח לעצמו ומסיים בכמה לגימות ארוכות. הוא מושך את כיסא הנהג אחורנית ומתבונן בי ברצינות רבה.
“אנחנו מדברים על זה או את מדברת על זה, נועה?”
“צודק, אני מדברת. אני מדברת על ‘אנחנו’. אני מאמינה שצריך לעבוד על ‘אנחנו’, ושאנחנו לא מצליחים לעבוד לבד…”, אני אומרת מהר מהר את מה שרובץ לי על הלב, מרגישה את החשש לופת.
חנוך בוהה בשמשה הקדמית. שקט סמיך משתרר ברכב, ואני מבקשת ממנו בלי קול שיגיד משהו, לא משנה מה, אבל שיגיד כבר!
חנוך מברך, מחזיר את הכיסא שלו למיקומו המקורי, מתניע את הרכב ויוצא לדרך.
אני חוששת להפר את הדממה, למרות שהיא מעיקה עליי יותר מאלף מילים מכאיבות.
המבט של חנוך ממוקד בכביש החשוך מידי. הקמטים במצח מספרים לי שהמחשבות שלו נודדות רחוק מאוד מכאן.
הבדידות מכסה אותי, שואבת כמו ביצה תובענית.
אני שוקעת.
