נועה מספרת:
אנחנו יושבים זה לצד זה, שותקים שתיקה שהשנים עיצבו לכדי משהו שמזכיר שמיכת נוצות אווז בליל חורף קפוא. שלא ייגמר לעולם! אני מתחננת בתוכי, מנסה לעשות פריז למומנטום…
החלק המעשי שבחנוך מתעשת. “אני קופץ רגע ליוסי, להביא לנו משהו קטן”.
“אתה תאחר בגללי לחברותא”, אני אומרת לו, בעוד שמבפנים הילדה הקטנה שבי מתחננת שלא יקשיב לי, שיקפוץ לקיוסק שמעבר לפינה ויביא לנו משהו קטן ומפנק.
“בגללך?”, מחייך האיש שלי. “אולי בזכותך?”
הגב שלו מתרחק שוב בתוך פחות מחצי שעה, אבל הפעם אני מאיימת על מפלצת האשמה שחורצת לי לשון, שתתעופף מכאן ומהר. הוא ילד גדול, חנוך, וזו ממש לא האחריות שלי מה הוא בוחר לעשות עם הזמן שלו.
חמש דקות גג והוא כאן בחזרה. אני מכירה את הקצב המסחרר שלו, ובינתיים – מבט מהיר מסביב מאשר שאין נפש חיה בגינונת, ואני מחליטה לעשות חסד עם עצמי ועם הדקות יקרות הערך שתהיינה לי בעוד כמה רגעים עם אלוף נעוריי. מתרווחת על הספסל הנוקשה, מקרקעת את כפות רגליי באספלט, מרככת את הנוקשות שבכתפיי, עוצמת עיניים, ו…
נושמת.
נשימה עמוקה ואיטית מהאף.
נשיפה כמו דרך קשית מהפה.
נשימה,
נשיפה.
אני שומעת מרחוק אופנוע מרעיד את הכביש, תינוק בוכה מאחת הדירות שמסביב.
נשימה,
נשיפה.
עלה נושר מהעץ שמעליי. הוא נוחת על הפאה ומטייל בהילוך איטי לכיוון מטה. אני מרגישה את הקרירות שלו, מריחה את תמצית הטבע שבו, מאפשרת לו לנוע בקצב שלו בלי להרים את היד ספונטנית כדי להרחיק אותו מעליי.
אין ספונטניות עכשיו. יש קשיבות.
המודעות שלי מתחדדת במהירות. מכירה את התהליך היטב. הדופק מאט קצב עם כל נשימה ונשיפה.
חוי מגיעה לביקור במחשבה שלי. אני מזמינה אותה להמשיך הלאה מכאן, מבטיחה לחשוב עליה בהמשך.
הרקה הימנית שלי לוחצת ואליה מצטרפת השמאלית. זה מרגיש כאילו המוח נתפס בצבת. התחושה מוכרת לי היטב ולא נעימה בכלל. אני מדמיינת את כל החמצן שנכנס לתוכי בנשימות – עולה לאזור הראש, ממלא באוויר נקי את המצח, מרכך את הכאב הלופת. משתיקה פרשנויות, תובנות, רגשות.
נשימה,
נשיפה.
רשרוש של שקית ומשב רוח חמים גורמים לי לפקוח עיניים בבת אחת. זה מרגיש כאילו חלף נצח שלם.
“חזרתי”, אומר חנוך, מחויך. מתבונן בי בעיניים בוחנות ואומר, “הי! נראה שגם את חזרת! רוצה לספר מאיפה?”
“חד הבחנה אתה, הא?”, אני מחייכת בתגובה. “לא מפספס כלום”.
“את נראית רגועה יותר”, הוא אומר ושולף מהשקית המרשרשת בקבוק אייס קפה ושוקולד שאני לא מזהה.
“האמת היא שעשיתי קצת מיינדפולנס”, אני עונה, מגלה שחום מתפשט בלחיי ולא מבינה ממה אני נבוכה.
“וואו, אלופה. מחכה ליום שתצליחי ללמד אותי לעשות את הדבר המדהים הזה”, הוא ממשיך לשלוף הפתעות מהשקית, מניח בופה שלם של דברים מפנקים על הספסל.
הסומק מתאדה ואיתו גם הלחץ ברקות. אני בוחרת מתוך בר המתוקים את השוקולד החדש, זה שטומן בחובו הבטחה להפתעה בחיך, פותחת את הבקבוק במקביל וצוללת למערבולת חושית עתירת קלוריות.
“אז מה, ספרי מה שלומך”, אומר חנוך. כמו תמיד הוא עם ה’פסק זמן’ הישן והטוב, ושקית שוקו של קייטנות ילדים.
“אני מודאגת כל כך, חנוך”, טעם חמצמץ חוצה לי את הלשון, מלכלך את המרחב המתענג. “איך אפשר לדעת היכן מסתיימת האחריות שלי? איך אני יכולה להרפות כשאיפשהו בארץ נמצאת מישהי שאולי אני האדם היחיד שיודע מה מצבה האמיתי? והמצב לא טוב, תסמוך עליי”.
שילוב הטעמים בין חמאת הבוטנים ושברי הבייגלה המלוח חזק לי מידי, פתאום. אני מניחה את השוקולד על הספסל ולוקחת במקומו בקבוק מים מינרלים שחנוך החכם צירף לסעודה המאולתרת שלנו.
“את האדם היחיד? באמת?”, שואל חנוך והקול שלו עמוק ורציני. “זה נשמע מדברייך כאילו מדובר באיזו הומלסית רדופה על ידי להקה של זאבים”.
אני מתבוננת באיש שלי ורואה בוודאות שאין בו גרם אחד של ציניות.
אז למה הוא מתכוון?
“אם את האדם היחיד שיודע את מצבה האמיתי, מסתבר מאוד שאת גם האחראית הבלעדית”, ממשיך חנוך ומשליך את שקית השוקו לפח שלצידו. “אבל בכנות אני אומר שקשה לי להאמין שזה המצב. מההיכרות שלי איתך, אני יכול לשער שאת מרגישה שזו אחריותך כל עוד לא נפתרה הבעיה. ובעיות לא נפתרות מהר כל כך…”
חנוך מתרווח על הספסל. נדמה שיש לו את כל הזמן שבעולם. אני מתרווחת על הספסל בצד שלי, כתשובת המשקל, נלחמת שלא להעיף מבט בשעון. זה כמו בטיפול. השעון שייך למטפל, ואם הוא בחר מאיזושהי סיבה להאריך בכמה דקות את השעה הטיפולית, זה באחריותו. ועכשיו, חנוך הוא המטפל מבחינתי.
שוב אחריות.
“אם יש לך שאלה מהותית, אנחנו יכולים ללכת יחד למשגיח. אני פוגש אותו עוד מעט בכולל. רוצה שאשאל אותו אם אפשרי לפנות אליו עוד הלילה?”
“אני יודעת בדיוק מה אתה עושה עכשיו, חנוך”, העיניים שלי מצטעפות בבת אחת. “זה בסדר, אל תדאג. ברור לי שאתה לוקח אותי בשיא הרצינות ולא שופט בכלל את הדאגנות היתרה שלי”.
חנוך משלב ידיים, חושב. “אני באמת לא עסוק בשפיטה, נועה. זה ממש לא הנושא. רק מזכיר לך שהטייס האוטומטי שלך לוקח אותך לפני כל מקום אחר – לאזור של אחריות יתרה. אחר כך הוא מאפשר לך לשאול שאלות, לבקש בקשות, וגם מזכיר לך שגם בעניינים של תורת הנפש, לתורה שלנו יש תשובות…”
הדמעות מטפטפות לי מהעיניים, מביאות איתן הקלה שכמעט אפשר למשש.
עוד כמה שניות חולפות. חנוך שומר על דממת אלחוט. הוא מכיר אותי ואת הצורך שלי במרחב לצורך עיכול.
נשימה,
נשיפה.
“תודה, חנוך. תודה שאתה מזכיר לי דברים שאני אמורה לא לשכוח אף פעם…”, אני אומרת ומתחילה לאסוף ציוד לתוך המרשרשת. “אני אחשוב על הכול, בבית, עם עוד כוס קפה והשאריות שיש כאן”, אני מחייכת ומרגישה שהחיוך סופסוף מגיע לי מבפנוכו.
חנוך מחייך בתגובה. הוא מזהה שהחיוך שלי שונה, אני רואה לו בעיניים. הוא מסייע לי לקפל ציוד ושנינו קמים מהספסל.
“אז נתראה בבית עוד כמה שעות”, הוא אומר, “וקחי את מה שאמרתי ברצינות. תתקשרי אם את רוצה שאקבע זמן עם המשגיח. אל תהססי”, חיוך נוסף.
“תודה, חנוך”, אני לוחשת שוב לגבו המתרחק בשלישית.
נעמדת מול הספסל, רוצה לחקוק בתוכי את הזיכרון המתוק של הדקות האחרונות.
