פעם, לפני שנים רבות, בארץ רחוקה-רחוקה, היה היה עץ.
היה זה עץ אדיר, מתפרץ, פועם בעוצמה וחיות. שורשיו השתרגו, חתרו ופילסו דרך באדמה החומה הכבדה, וענפיו היתמרו אל השמים הפתוחים באלפי גוונים של ירוק וזהב.
והיו ענפים ששכחו מהיכן הגיעו. הם היו רחוקים כל כך אלו מאלו, ואפילו מן השורשים שלהם עצמם.
הם שכחו שהם קשורים. כשהענפים הזקנים לימדו אותם על דורות עברו, על טבעות גזע, על חמצן ועל מים ועל רקב מתוק עתיק – הם לא האמינו שאותם השורשים, אי שם למטה, מחיים את כל הענפים כולם. הם לא האמינו שענפים רבים כל כך יכולים למלא את אותה הצמרת; לא, הם אמרו, לא ייתכן שאנו שייכים לאותו העץ.
עד שיום אחד, כאשר כבר האפירו מרוב תשישות ופירותיהם המעטים נשרו מן הקור – בא הכורת.
וכאשר נגדעו מן השורש, הענפים צרחו.
הם כבר הבינו.
אבל אז היה מאוחר מדי.
***
איזה סיפור ישן ומדכא, אני חושבת לעצמי עכשיו. כשקראתי אותו כילדה, כל הלילה חלמתי על עצים צורחים. כנראה הייתי ילדה קצת רגישה מדי, כמו מכשירי הבייביסיטר המוגזמים האלה שמצפצפים בהיסטריה כאילו מישהו מת כשבסך הכול נשמו עליהם קצת מדי חזק.
ועכשיו.
זה מוזר.
מה פתאום נזכרתי בסיפור הזה.
החלטתי לאחרונה שאני לא נלחמת ביעל. חבל על התחמושת. היא תמשיך, כנראה, לפרסם עליי טורים מכפישים, ואימא שלי תמשיך לא לעשות כלום בנידון. אני לא הולכת לתבוע אותה וגם לא לדבר איתה על זה בכלל. היא ממילא כל כך אטומה כלפיי, כל כך לא רוצה לשמוע שכואב לי, שהכעס שלי רק הופך אותה בעיני עצמה לקורבן.
אז כן, התייאשתי ממנה. ויתרתי עליה. זה כואב, אבל אני מרגישה שאין לי ברירה; ביער של החיים שלי, אני בוחרת ללקט פרחים ולא פטריות רעילות.
אז רגע, מה בעצם אני עושה פה עכשיו, בלובי המשויש הזה, בדרך אל מסיבת יום ההולדת של שיה??
נכון, אימא שלי ביקשה, אבל באמת לא הייתי מגיעה רק כדי לרצות אותה; זה לא בריא לאף אחת מאיתנו.
גם האיומים והתחנונים שיעל הפעילה לסירוגין, כמו תחנת רדיו משובשת, רק עצבנו אותי וגרמו לרצון שלי להגיע – שגם כך לא היה רב מדי – להתכווץ לממדים של פרוטון.
אבל איכשהו, לאט לאט, זה קצת השתנה. יעל הזמינה קייטרינג כשר למהדרין – אפילו שהודעתי לה שאני לא מגיעה – רק למקרה שאשנה בסוף את דעתי. היא גם הזמינה נשים בלבד, שוב, מאותה הסיבה. נו. זה בכל אופן ריכך בי משהו. כנראה שאפילו בשריון הפלדה שלי יש איזו נקודת תורפה. זה קצת מעצבן אותי באיזשהו מקום: איך זה יכול להיות שאחרי היחס המזלזל והמקטין שלה, היא עדיין מצליחה לרכך אותי עם קצת רביולי בטטה והבטחה להפרדה מגדרית?
אבל כנראה שאין מה לעשות. אחרי כל הזעם, והקהות, והמסך שירד והתמצק בינינו כמו דייסה קרושה – עדיין, ארצה או לא ארצה, היא אחותי.
זאת המשפחה שלי. אני לא יכולה לחתוך את יעל מהחיים האלה כמו איבר שפשה בו נמק, למרות שלצערי היא הרוויחה את זה ביושר.
אז אני מנסה לשחק את המשחק: להתקרב בלי להיפגע, להתרחק – אבל לא להיעלם.
וחוץ מזה.
סיבה נוספת מרחפת בשולי התודעה. והיא גדולה ממני ומיעל גם יחד, ומעניקה משמעות אדירה לעצם העובדה שאני עומדת כאן, אוחזת מתנה עטופה וחושבת מחשבות עמוקות על שורשים וצמרות.
שיה ואור. אחיינים יחידים שלי. בת חמש, בן שנתיים.
הם לא מכירים אותי בכלל. עדיין לא, בכל אופן. ואני יודעת איך זה עלול להסתיים. כי כשאני מתבוננת סביבי, אני רואה מיליון אנשים שאי אפשר אפילו לדמיין שהסבים שלהם היו אחים ואחיות. שהם חלקו את אותם הערכים, את אותן תפיסות העולם, אותם החלומות והתקוות ואולי אפילו את אותו הרחוב בעיירה. כי הילדים שלהם התפצלו בהמשך הדרך, והשבילים הובילו אותם הכי רחוק זה מזה שרק אפשר.
אז כן, זה תלוי בי איך שיה ואור יכירו אותי, אם בכלל. האם דרך הטור הזה של אימא שלהם והמדיות השונות, או דרך המציאות עצמה; יפהפייה, מרגשת, קשה, לפעמים אפילו אכזרית – כל הרבדים שהופכים את החיים למה שהם.
אני נאנחת. כן, אני עדיין יכולה לא להגיע. לעשות אחורה פנה ולחשב מסלול מחדש. אני יכולה להתמקד בהבדלים. הם נוכחים וחשובים. בחרתי בהם בלב שלם ובאהבה, ואני עדיין בוחרת בהם ורוצה אותם, בכל יום מחדש.
ואם להיות קצת פחות צדיקה וקדושה, אני יכולה גם להתמקד בעלבון שלי. והעלבון שלי מוצדק באמת, וגורם לי לרעוד מבפנים כמו ביצה לא מבושלת.
אבל אם לא אגיע, מי יהיה שם כדי להזכיר לאור, ולשיה, ובעצם גם לי בעצמי, שגם אם הגוונים שונים, גם אם ברבות השנים התפצלנו והסתבכנו ואיכשהו הגענו למקומות כל כך אחרים ורחוקים…
עדיין.
ולנצח.
אותם השורשים מחיים את כולנו, מאפשרים לנו לצמוח אל האור.