נועה מספרת
ישראל, אביב 1996
הספה גבוהת המשענת בסגנון קפיטונאז’ בצבע כחול עמוק. אני כל כך אוהבת את הצבע הזה…
שקט סביבי. כבר למדתי שמיד אחרי המנה הראשונה זה הזמן הכי טוב לחמוק למקומות כאלה. כולם כבר נטלו ידיים והתמקמו סביב השולחן שלהם. מרחוק מתנגנת מוזיקת-מעליות פרווה כזו, שעוזרת לאנשים לעכל את האוכל באופן מיטבי.
תאורת האווירה העמומה זורקת אור על המראה המאורכת שממוקמת בדיוק מאחורי הספה הכחולה. אני מתבוננת על עצמי, מרוצה מהשמלה החדשה. גם היא בגוון כחול, והפרח שמקשט את החגורה הרחבה חומק מגבולותיה ומלטף את קדמת השמלה ברכות. הוא עשוי ממשי פראי, ומזכיר לי את נייר העטיפה הרך שמרפדים בו קופסאות מתנה יוקרתיות בחו”ל. סידרתי את התלתלים הסוררים שלי במשך שעה ארוכה לרגל המאורע החשוב, ואפילו השתמשתי בסיכת שריון הצב.
הכי יפה שיש לי, והכי פוצעת.
רואים ששיפצו כאן לאחרונה. פסי לדים נסתרים צמודים לקירות, שתי מנורות שטוחות בין הכיורים זורקות אלומות אור על בריקים בגווני שמנת המסודרים לאורך ולרוחב לפי איזו תבנית מסובכת להפליא. השיש כהה והברזים מוזהבים. מישהו חשב הרבה על עיצוב שירותי הנשים האלה.
אני נזכרת מתי גיליתי לראשונה את המשיכה שלי לעיצוב פנים. זה קרה בפעם הראשונה שהצטרפתי לאבי בנסיעתו לחתונה במקסיקו. הוא ערך חופה וקידושין לזוג צעיר מהקהילה שלנו, והאולם היה… קשה לתאר.
ככה בדיוק אני מדמיינת את הארמונות של פעם. תקרה מעוגלת בגובה אדיר, מדרגות שיש עם מעקות מפותלים ומסוגננים, פורטרטים בגודל טבעי, וילונות קטיפה כבדים גולשים עד לרצפה, אגרטלי פורצלן עמוסים בפרחים טריים מכל גווני הקשת. הכול מצוחצח וריחני…
אחרי סיבוב באולם כאילו היה מוזיאון ועוד סבב של חיבוקים ונשיקות פורמליים ביותר לנשות הקהילה המוכרות, חיפשתי לי פינה שקטה וגם מצאתי – בשירותי הנשים שיותר דמו לאולם קטן בפני עצמו, עם מגוון פינות ישיבה, פינת קפה, שולחן איפור בסגנון ויקטוריאני עם תאורה של חדרי הלבשה והמראות הכי מחמיאות שזכיתי לפגוש בחיי.
מאז ועד היום אני בודקת שירותי נשים באולמות אירועים. זה בעיקר קורה לי כשאני זקוקה לטיים אאוט מהמוזיקה מחרישת האוזניים, מהחיוך שמכאיב לשרירי הלחיים וממפגשים מאתגרים במיוחד.
נכון. אולמות בארץ אפילו לא מתקרבים לפאר ההוא, במיוחד לא אלו שאני מכירה. אבל כאן, באולם האירועים של קיבוץ צרעה – יש איזו איכות יוצאת דופן שמזכירה לי את האולמות שם, וצובט בי געגוע.
שתי נשים נכנסות למרחב שלי. טוב, הוא לא ממש שלי. הן נעמדות מול הכיורים ומתקנות את השפתון. ממקומי שעל הספה הכחולה אני מתבוננת בהן בחצי עין דרך המראה, בעודי שולפת פודריה מהתיק הקטן שהבאתי איתי, ומכסה בכאילו את הנמשים שעל אפי בשכבה נוספת של אבקה.
“נראה שהשקיעו רציני במנות, הא? מה לקחת למנה ראשונה?”, שואלת המבוגרת את הצעירה בעודה מברישה בזהירות את הפאה היקרה שלה עם מסרק קטן דמוי מזלג מתקפל ששלפה מארנק מרשים.
“היו כמו טבעות טוסט עם ממרח כבד מענין. היה ממש טעים”, עונה לה הצעירה. עכשיו אני שמה לב שהן אמא ובת. הצעירה נראית כמו מהדורה משודרגת של אמה, ויוקרתית לא פחות.
“זה לא היה למנה ראשונה, יעלי. זה היה חלק ממנות הפתיחה! הפסדת את הסלמון המעושן עם הביצה העלומה? חבל…”
ממש חבל על דאבדין. מה אני אגיד לכם? טוב. האודם של שתיכן ממש מושלם. אפשר לצאת? אני צריכה כאן כמה דקות של שקט לפני שאוכל לחזור לשם. אז בבקשה!
“ראית את השמלה של הכלה?”, שואלת יעלי את אמה, והטון שלה מטפס בצורה מסוכנת.
“ברור”, עונה המבוגרת ועוטה מבט מתחסד על פניה. כזה שכאילו נותן כשרות למהדרין ללשון הרע העסיסי שהיא עומדת לגלגל על לשונה. “אפשר לחשוב שהתחרה המחוררת הצליחה לכסות לה את הרגליים באיזשהו אופן…”
“כן, לא משאירה יותר מדי מקום לדמיון…”, מוסיפה יעלי. “מענין איפה זה קרה לה”, היא מדברת על זה כאילו זו מחלה ממארת חס ושלום. “אני עוד זוכרת אותה מתקופת הסמינר. היא למדה שנה מעליי ואפילו הייתה לנו חברה משותפת. אבל תמיד היא הייתה אחרת, אמא. את זוכרת, לא?”, כן יעלי. היא כל כך אחרת והמחלה שלה לא מדבקת, ואת לא מסתכנת בשום צורה ואופן. תירגעי.
“בטח זוכרת”, אומרת האם, “היא אף פעם לא הייתה באמת משלנו. עזבה את הסמינר באמצע שנה ב’, לא?”
“כן. וגם משנה א’ היא נעלמה למשך כמה חודשים טובים”, יעלי כמעט לוחשת. כאילו מדובר בסוד.
תודה שהזכרתן לי. לא ששכחתי, כמובן. אבל מה הייתי עושה בלעדיכן?
אני מרימה רגליים גבוה כדי לא לבוסס בשלוליות טוב הלב הנשפך משתיהן, וממהרת לחזור לרותי שלי. הכלה המהוללה המפזזת בשמלתה המחוררת באולם שכולו טוב.