פרק 18

נועה מספרת

אוף אוף אוף. אני שונאת לאחר…

כשמטופלת מאחרת, זה תמיד מספר משהו. נכון, לפעמים פקק או אוטובוס שברח לה מול העיניים זה פשוט זה, ואין מה לחפש סיבות נסתרות. אני מסכימה. בטח שלא נכון בעיניי לנבור באיחור כאילו היה פצע ולעשות ממנו ‘נושא’ בפגישה הטיפולית.

רק כדאי לשים אליו לב. להניח אותו באיזשהו מקום בקדמת הבמה, לכשתבוא שעתו…

המדרגות העולות לקומה השלישית בבניין הישן מאיצות לי את הדופק באופן מביך. אני נוקשת על הדלת האהובה בעוד הריאות שלי צורחות, משוועות לחמצן בכמות מוגברת.

איריס פותחת, עם החיוך של תמיד. אני מודדת אותו בננו-מילימטרים, והוא באותו גודל.

זו אני שנבוכה, שמאשימה את עצמי. אני ואין בלתי.

“סליחה, איריס. מסתבר שזו שעה שאני פחות מכירה, ונראה שכולם גרים היום בתל אביב ומנסים לחזור הביתה מהר… וגם הייתה תאונה בכביש איילון ו…”

אני מטיחה את עצמי לתוך הכורסא, נחפזת, חמישים דקות פחות עשר, אבוי לי.

איריס מתיישבת מולי, לאט מהרגיל או שרק נדמה לי? היא משכלת רגליה, בנחת, עוצמת עיניים ונושמת עמוק עמוק.

עמוק.

נוירוני המראה שלי מופעלים על טייס אוטומטי. אני מוצאת את עצמי מארגנת את גופי מחדש בכורסא, משרשת כפות רגליים בשטיח האוריינטלי, מרפה את הכתפיים שכמעט נושקות לאוזניי מרוב מתח, עוצמת עיניים ומוציאה אוויר שנכלא בתוכי… בטח מאז מלחמת לבנון השנייה.

לנשום, נועה, לנשום. למה את שוכחת צורך אלמנטרי כל כך?

“איחרתי”, אני אומרת על בטן מלאה בחמצן נקי ושקיעה חד פעמית צובעת את החדר, מעגלת את פינותיו.

“איחרת”, מהדהדת לי איריס את התחושות השונות שהאיחור מייצר בי.

“אני שונאת לאחר. אף פעם לא איחרתי אליך. לאחר זה זלזול, ואני נורא מתביישת…”

המשפטים הקצרים נשמעים לאוזניי כמו יפחות מקוטעות וחנוקות. שוב הבושה. פעם שנייה בשבוע אחד.

“בואי נתחיל בחלק שברור לנו, טוב נועה?”, אומרת איריס ברכות, נוגעת ולא נוגעת.

אני מהנהנת, בוהה בעציצון החדש עם נרקיסים לבנים ומתוקים שהתווסף ממש לאחרונה. 

“האם איחרת ממקום של זלזול?”

“חד משמעית לא!”, אני מזדעקת. רק זה חסר לי… “אם הייתי מרגישה זלזול הייתי כאן פעם שניה בשבוע אחד? אני חייבת את עזרתך, איריס, ומוקירה אותך ואת דעתך הכי בעולם! איך אפשר להצטרך מישהו באופן עמוק כל כך ולזלזל – בו זמנית?”

אני יודעת שאפשר הכול. אפשר לאהוב ולשנוא בו זמנית. מטורף ככל שזה יישמע, אני מכירה היטב את התחושות הללו. אבל זה לא זלזול. זה לא!

“אל דאגה, נועה. אני בוחרת לזכור את התמונה הכוללת ולחוות הרבה מאוד דברים, אבל זלזול אין שם בתוכי. בואי נבדוק לאט לאט מה זה כן, בסדר?”

הנהון נוסף. הצבעים של השקיעה מסיחים את דעתי. רוצה להתענג עליהם לרגע, להפסיק את המרוץ, להרפות, להיזכר באהבתי הפשוטה לשעה הזו ביממה…

כנראה נעלמתי לכמה שניות. כשאני חוזרת לחדר ומביטה באיריס, המבט שממתין לי שם סבלני כל כך, שהעיניים שלי מצטעפות ברגע.

“החדר מרגיש כל כך אחר בשעה הזו…”, אני מרשה לעצמי לומר משהו מהכאן ועכשיו.

“אחר – איזה?”, היא שואלת.

“אחר – קסום. אחר – מציף. אחר – מעורר געגוע וכמיהה למרחב פנימי”.

“אני שומעת את ההצפה, נועה. את הרצון להגיע לכאן כדי לקבל תשובות, ואת הצורך להתרחק מכאן ומכל המקומות שמעוררים בך תחושות קשות כל כך כמו בהקשר של הטיפול בחוי”.

איריס לא שואלת שאלות, היא מוזגת לי מים לכוס חד פעמית נקיה המונחת צמודה לעציצון ולשעון האדום.

“תודה”, אני מחייכת. לוקחת את הכוס, מברכת ושותה. מספיקה להגניב מבט לשעון ולגלות שנותרו פחות מעשרים דקות לסיום.

“וזו סיבה טובה לאחר, נועה”, שוב צמידיה מקרקשים, וקרן אחרונה של שמש נשברת לקשת של גוונים כשהיא פוגשת את האבן הסגולה שמתערסלת בשקע צווארה.

“אקטינג אאוט* במיטבו”, אני מחייכת… נכון. מסתבר שביטאתי באמצעות האיחור את הניגודיות הזו שאני מרגישה. המוח מחייב אותי לבוא, לקבל תשובות, והלב – רוצה שקט. רוצה לעצור את מבול התחושות המורכבות כל כך…

“וגם הסיפור הזה של חוי גוזל ממני את המרחב, את חופש המחשבה, חופש הפעולה. הכול כל כך לא צפוי… מנסה לתכנן, וכאילו צוחקים עלי מלמעלה…”

“את מרגישה אובדן שליטה בטיפול הזה”, איריס משליכה לעברי חכה. אני נתפסת בה בקלות.

“אובדן שליטה מטורף ומאוד לא סטנדרטי. מי כמוך מכיר את הטיפולים האחרים שלי, ואיפה הם פוגשים אותי מבפנים…”, קצת מודעות עצמית יש לי, בסופו של דבר. גם אם אני מוצאת את עצמי חייבת הדרכה בפעם השנייה השבוע, אף שאני מטפלת כבר כמעט 20 שנה.

“אולי זו דרכה של חוי לספר לך על חווית אובדן השליטה שלה בחייה, באופן הכי חזק שיכול להיות. היא משליכה אותה עליך באופן לא מודע, ואת תופסת, בולעת, והבטן מתהפכת לך…”

“לא רק הבטן”, אני אומרת, חווה בבת אחת בהירות מחשבה ששווה כל הון שבעולם. “המסכנונת הזו באובדן שליטה מטורף, והיא אפילו לא מבינה עד כמה היא לא בשליטה, כי הכול לכאורה בסדר, ולי זה מרגיש שהסיפור הזוגי שלהם יושב על חבית נפץ…”

“ולכן אני פה, איריס”, אני ממשיכה כמעט בלי לנשום. “אני פה כי חשוב לי לפעול ממקום נכון הפעם!”, אני רוכנת קדימה, מנסה להסביר את עצמי כמיטב יכולתי, ומהר. “אני פה כי חוי צריכה אותי, חייבת את הטיפול. אבל אין לי דרך לגרום לה להגיע…”

“לא קבעתן פגישה בבית החולים?”, איריס מתפלאת.

“לצערי לא. הוציאו אותי מהחדר כשהמכשירים התחילו לצפצף כמו משוגעים. חוץ מלאחל לה בחצי פה שתרגיש טוב ושנדבר, לא הספקנו לסכם דברים, ושוב חלפו יומיים ואין מצידה שום סימן”.

“ומאחר שהיא צעירה כל כך ושברירית כל כך, והיא חווה אובדן שליטה כזה בחייה, מן הראוי שאת תצילי אותה, תיקחי עליה אחריות”, איריס מצהירה.

ואולי היא שואלת?

“כן, נכון. זה לא תפקידי בתור המבוגר האחראי?”, אני שואלת גם, שאלה רטורית, בעצם. “חוי הבהירה לי שהיא רוצה אותי בחייה, אפרים הבהיר לי שהוא מבין שלא יוכל למנוע מאיתנו להיפגש. אז זה לא בידיים שלי?”

“אם זה ברור כל כך, אז למה את כאן, נועה?”

השמש שקעה, סופית, ועכשיו נותרו כתמים יפהפיים שמקשטים את החלון.

“כי… כי זה לא ברור. ואני לא מצליחה להבין למה…”

זמננו תם. אני מתחננת בתוכי שאיריס תגיד עוד משפט אחרון לפני שאצטרך לרדת את המדרגות עם האבן הענקית הזו שמונחת לי בין השכמות.

“מה את רוצה בשביל חוי, נועה?”, איריס ממשיכה. תבורך.

“אני רוצה שתחזור לטיפול. אני רוצה שתרגיש שזה בידיים שלה, שתחזיר לעצמה את השליטה על חייה”.

“ואם הרצון שתחזור לטיפול והרצון לסייע לה להחזיר לידיה את השליטה – לעת עתה מנוגדים זה לזה, במה את בוחרת?”

הופה. רגע רגע. לא בטוחה שהבנתי, אבל יש כאן משהו שכדאי להקשיב לו כמו שצריך.

אני מאפשרת לעצמי להיתמך שוב במשענת. זקוקה לכל העזרה האפשרית כדי לעכל נתונים.

“את אומרת שאם אתקשר, אני לוקחת מחוי את הבחירה או השליטה באיזשהו אופן?”

“באיזשהו אופן כן, נועה”, איריס לואטת. “חוי צריכה אותך מאמינה בה, ביכולת שלה להשיג שליטה על מציאות החיים שלה…”

טוב איריס. טוב.

עכשיו נראה איך להתמודד עם כל זה…

*אקטינג אאוט – ביטוי בפעולה. מונח מתחום הפסיכולוגיה                                                                                           שמשמעותו היא ביטוי התנהגותי של תוכן נפשי המייצר קונפליקט – בדרך של פעולה/התנהגות- במקום בדיבור. החצנת התנהגות קשורה למנגנוני הגנה ושליטה עצמית.

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי 

תגובות אחרונות

אולי יעניין אותך גם...

כיצד מברכים? על מה צריך להקפיד בשעת הברכה?
רגעים כאלה, של יום שישי. מכירה?
על מה מסופר בפרשה? הצצה מהירה על פרשת השבוע.
מה מלמדת אותנו אמה עבריה על הגאולה העתידה לבוא, בקרוב?
על מה מסופר בפרשה? הצצה מהירה על פרשת השבוע.
בואי נדבר על זה…. איך לא עושים כלום, אבל באמת?

או צרו איתנו קשר

צרפו אותי 

התכנים החדשים
וגליום התוכן הדיגיטלי שלנו
ישר אליך!